הוא עבד בתאומים. היא היתה עקרת בית.
הם היו מאושרים. חיו חיים טובים. עבדו קשה, אבל אהבו אחד את
השניה, בנו חיים ביחד, חיים אחד בשביל השניה..
ה- 11 לספטמבר לא השפיע עליהם כמו שניתן להבין מהנתונים הנ"ל.
זה היה יום שהתחיל כרגיל. הוא ירד למטבח, באותו בוקר היה במצב
רוח לחליפה הכחולה שלו, שהיא קנתה לו ביום הנישואים האחרון
שלהם (האחרון שלהם), עם העניבה השחורה, והחולצה הלבנה עם הפסים
האפורים. הוא אהב את החליפה הזאת, לא רק כי היא היתה אלגנטית,
אלא כי היא היתה ממנה. ומה שבא ממנה, זה יותר מהכל. זה לא סתם
עוד חליפה, זה היא, זה הם, זה החיים שלהם.
היא חיכתה לו עם הקפה, כמו כל בוקר, וארוחת בוקר קלה כדי שיצא
לעבודה עם טעם טוב בפה. הם ישבו ביחד, הסתכלו אחד על השניה,
אהבו.
כשהגיע הזמן ללכת, הוא נישק אותה. נשיקה שהיתה בלי ידיעתה, אחת
האחרונות שהיא אי פעם תקבל ממנו.

המטוס השני פגע שלוש קומות מעל הקומה שבה הוא עבד. מתוך 100
העובדים שעבדו בקומה, 2 נהרגו. הוא לא היה ביניהם.
הוא הספיק לראות את המטוס מתקרב, ואלוהים נתן לו יד ועזר לו
לברוח. בלי שריטה אפילו.
המפגש אחרי זה עם אשתו היה כמו הנשיקה הראשונה שלהם. מרגש,
חזק, טעון. וזו בהחלט היתה נשיקה ראשונה מסוג כלשהו. הנשיקה
הראשונה של שארית חייהם.
נשמע קיטשי, אבל אחרי חוויה כזו, איך אפשר לשפוט?

סיום טוב לסיפור מרגש, אני חושבת לעצמי. ואז אני נזכרת שאני
בעצם מספרת סיפור אמיתי, ויש לו המשך יותר מזעזע מכל סרט אימה
שראיתי בחיים שלי.
ואני מתלבטת אם לספר אותו, אם לא להשאיר את הסיפור ככה. יפה,
קצר, מרגש... אני לא אשאיר אותו ככה, כי פירטתי מעט מידי בשביל
שזה יהיה סיפור מעניין. אבל באיזה מלים לשים את ההמשך ? איך
אני אכתוב ואספר סיפור מזעזע כזה כשאני בעצמי עוד לא מעקלת
אותו ?...

הבניינים התמוטטו ואיתם חיים שלמים. חוץ מהחיים שלהם. הם היו
מאושרים בכאב שלהם. הם כאבו את האושר. והם היו ביחד.
אצלה התחילו להתפתח חיים חדשים, ילד ראשון, ניצן ראשון לאהבה
המופלאה שהיתה ביניהם. אבל הם עוד לא ידעו, ולא יידעו לעולם.
ב- 18 לספטמבר התרסקו שני מטוסים. קרוב לניו ג'רזי, בתוך ניו
יורק.
והם ישבו בבית. מחובקים, שקטים, חיים. וככה, באמצע הכל,
אלוהים, שלפני שבוע נתן יד, באותו יום החליט להקפיא את התמונה.

3 בתים נהרסו באותו יום.
והזוג שלנו נשאר מחובק, שקט, מת... ורדוף. גורל שהחליט
ש"האנשים האלה טובים מידי לעולם הזה". התירוץ שאוהבים לתת
כשמישהו מת. "ההסבר" שמחלקים לכל מי שמוכן להאמין.

והם היו משהו אחר. משהו יפהפה שנעלם מהעולם. משהו שהפסיק לפני
שהספיק להשתפר..

יהי זכרם ברוך.

מבוסס על סיפור אמיתי.