ולמרות הכול אנשים הולכים על קוו המיים, שעה לפני שהשמש
נעלמת.יש מבניהם שיורידו את נעליהם, יפשילו את המכנסיים למעלה
וינסו להתקדם כנגד הגלים. יש שפשוט יעצרו, יסתכלו על השמש
שהופכת לכדור אדום, לוהט אבל לא מסנוור. ימקדו את מבטם בנקודה
כלשהי אי-שם, במקום שבו אולי היו ואולי תמיד רצו להיות. אך הם
כאן, על שפת הים המלוכלכת של תל-אביב.
לפעמים ילכו זה לצד זה,יחברו לשניים או אולי שלושה, אך גם אז
לבד יהיו. הם עצמם, הרוח החזקה שנושבת מהמקום ההוא, גלי הים
המתנפצים והשמש שעוד רגע תעלם, נוגעת בקוו המים והופכת  לגוש
כחול. על שפת הים זרוקות מדוזות ענקיות. צבעם כל-כך נעים
לעיין,שקוף שקוף המסתיר בתוכו חיים שלמים שהיו ואינם עוד. הנה
אני מגיע אל שפת הים, משחרר את הכלב שלי לחופש והוא נעלם לו,
מתהלך בגן- העדן הפרטי שלו ומחפש בקבוקי פלסטיק מעוכים שאזרוק
לו. הוא איננו מוטרד מהשמש השוקעת, מהעצבות הניבטת מעיני
הלבדים בים או מהמדוזות שמחכות לשמש של מחר שתמיס אותן. אני
מוצא פינה בסוף הים, מתיישב ונכנס פנימה. בראשי מסתובבות להן
מחשבות אין סוף. אני מחפש מקום שקט, מקום בטוח, אך מוצא שביל
סלול וברור עליו אני הולך, שכמה שאנסה לא אוכל לרדת מימנו. זהו
שביל רחב ויציב המכיל בתוכו חובות אין-קץ והרגשת המחנק וחוסר
האונים. הידיעה שבאי הידיעה שישנו סיכוי כלשהו. יש לי מן טבע,
כשאני מרגיש הכי למטה שאפשר אני יוצא לסיבוב. זה יכול להיות
לים, לשוק או אולי לחנויות התבלינים בלווינסקי, לספוג את כל
המראות הריחות והצלילים שאני יכול ולשקוע בתוכם. ללכת לאיבוד,
לשכוח מהכול. היום הובלתי אל שפת הים, לקוו המים.
אני רואה ילדה קטנה בונה לעצמה ארמון גדול, לבדה בים שאין לו
סוף.