אז בוא ואספר לך על בדידות . בדידות שקורעת אותך מעולמך היום
יומי לעבר עולם פנטזיות שהוא לא לגמרי אבל אכן מציאותי. עולם
שבו כולם חוץ ממך מרוצים או לפחות לא בודדים. הבדידות הזו
מגיעה לפתע (אולי כי מעולם היא שם) ומערפלת את חושיך. יותר
נכון את רובם. לפתע פתאום אתה נאטם לכל הדברים האחרים בחיים
מלבד הרגש הבודד. חושיך מתחדדים ואתה רואה לפתע למרחוק אנשים
יחדיו. אתה מריח ריחות שכבר שכחת. לאצבעותיך חוזרת התחושה של
מגע פניה של זו שהיית לא לבד איתה לאחרונה. אתה שומע בכל מקום
אנשים צוחקים וכאשר אתה מתקשר לחברייך אתה מבחין בנימת חוסר
סבלנות. מקצה מוחך המעורפל מגיחות מחשבות ממוקדות בקצב רצחני.
זה מתחיל בסקירה כללית של אנשים בחייך, כמובן שאת כולם אתה
פוסל מסיבה זו או אחרת.  כמובן שאתה רוצה משהיא ספציפית ולכן
אף אחד בעצם לא יביא לך מרגוע. ואז מגיעות המחשבות הכי
מפחידות.
מה לא בסדר בי, למה אני לבד, למה היא לא רוצה אותי. וזה השלב
שבו אתה לוקח כדור, משקה, אבקה או כל רעל אחר.
רעל - בדיחה - הלא הרעל הכי גרוע זה המחשבות הללו. המחשבות
שגורמות לך לרצות לעשות הכל אבל ללא שום רעיון למעשה כלשהו.
אתה מוצא את עצמך מסתובב חסר מעש בבית. אתה חושב שאתה מתחיל
להבין את המונח כמו אריה בכלוב אך לפתע המחשבה על ההבדל מכה
בך. לפחות לאריה יש מטרה. הוא רוצה החוצה. לך אין מטרה. הלא
המוח שלך מעורפל ולכן כל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה שאין
עתיד. אין מטרה לקיום הנוכחי שלך. כמובן שהמחשבה הזו ממשיכה
לערפל.למקד את מוחך. ושוב משהוא לא בסדר בך. כמובן שבך הרי אתה
לבד לא משהוא אחר. כולם לא לבד - אבל את זה כבר כיסינו. אתה
פתאום מרגיש בכאב - לופת אותך, הוא מרגיש עמום אבל אתה יודע
שהוא לא ירפה בקרוב. אתה מחליט לשבת אבל זה לא מספק אותך, אתה
מנסה לברוח ממנו ולכן אתה מכבה את האור, שוכב על המיטה ובוהה
בתקרה. החושך מרגיע אותך - עכשיו אפשר להתפרק קצת. אתה מייחל
לדמעות כמו שמעולם לא ייחלת להן. הן כמובן לא מגיעות, הרי זה
יהרוס את המיקוד - זה ירפא אותך. ואת זה ידידי לא ניתן לך
לעשות.
אנחנו בני אדם - חיות אנוש ואנחנו מתחזקים ממשבר למשבר, אבל גם
רגש הבדידות מתחזק. הוא צובר כח ואורב בחשכת מוחך המורכב נדון
להתפרץ בסימן ראשון של דחייה, של חוסר מילוי רצונותיך (אלו
שתשכח בפרוץ הבדידות).
ואלי המסקנה שהבדידות היא טפיל, לא שונה בהרבה מטפיל המוצץ את
לשד העץ עד לרמת המשך קיום מינימלי של העץ. אולי ניתן למצוא לה
פתרון תרופתי? אך הבא לא נשגה באשליות שווא ידידי. מעטות
הברירות הנתונות בידך
אתה יכול רק לגמור את הכל בדרך זו או אחרת. העניין הוא שאף אחד
לא יודע מה צופן בעולם שמעבר - דבר אחד בטוח - הבדידות תעקוב
אחרייך גם לשם.

אולי אם מוחך פועל כמוחי תעבור לרציונליזציה של המצב. תאמר
לעצמך שהכל אבולוציוני.
ברור שתרגיש רע בבדידותך. הרי האדם צריך להתרבות, הוא זקוק
לחום כדי לשרוד, בני האדם תמיד חיו בקבוצות לא? חיוך מתחיל
לצוץ על פניך - הרי אתה נורמלי, הרגשות שלך הם תולדה
אבולוציונית. אתה מרגיש בטוח יותר ומתחיל להירגע אבל אז ממקום
כשלהוא במוחך (מעניין מאיפה) מגיעה המחשבה - אם כך הדבר, ואם
אכן לבד אנוכי הרי שנגזר דיני לא לשרוד. חזור להתחל ידידי -
אינך עובר בדרך צלחה.

יכול אתה לשאול - מתי אצא מזה?  מתי הכל ייגמר?
אבל התשובה ידועה - זה לא ייגמר. הרי אתה מכיר את עצמך ואתה
יודע שבשבוע הבא
ביום שישי
תהייה לבד
אבל בעצם ידידי אם עוד לא הבנת - אתה לא לבד
הבדידות אתך.
לנצח

אתה הולך להדליק את האור - רואה שום דבר לא השתנה. היא לא
התקשרה, הם לא התקשרו, אתה עדיין חי, עדיין  נושם. אתה מכבה את
האור וברגש כבד של אכזבה
אתה הולך לשון

לילה טוב ידידי
אתה לא לבד
אבל שנינו לא מאמינים בזה.