חייכתי לעצמי, כי לא האמנתי שהרגע הזה יגיע. הוספתי צחוק קטן,
כי  לא האמנתי איזה אידיוט הייתי כל הזמן הזה. איך העלמתי עין,
איך לא ראיתי את זה מגיע - בחורה כזו קיימת, בחורה שאוהבת
אותי, ואוהבת נורא. למה אף אחד לא הכין אותי?                
               

העובדה שמישהי התאהבה בי ככה, ובעוצמה כזו, היא מוזרה. הרי רק
לאחרונה התחלתי לאהוב את עצמי, ופתאום לגלות, שבעצם, יש מישהי
שמרגישה אותו דבר. איפה היא הייתה כשחיפשתי?                  
   

איפה היא הייתה כששנאתי את עצמי? כשרבתי עם עצמי כל יום על
השטויות  שעשיתי? כשהלכתי עם עצמי לסרטים כי לא היה לי עם מי
ללכת? יותר  מ-20 שנה אף אחת לא הביאה לי מתנה לימי ההולדת,
לחג האהבה, לגיוס, לשחרור, לטקס הסיום...                    
                     

לא החלפנו מילה בינינו אף פעם. היא לא אמרה לי שום דבר מעולם.
לא  כתבתי לה שיר אהבה, לא שלחתי לה כרטיס ליום ההולדת. הרי גם
לא  
נפגשנו מעולם. אין לי מושג איך היא נראית, היא לא יודעת איך
אני  נראה. אני לא יודע בת כמה היא, אני לא יודע מה היא עושה
בחיים. אני יודע רק שהיא אוהבת אותי. נורא.

ועכשיו אני רק צריך לחכות לרגע שהיא תעבור פה מולי ואני אבין
שזו  היא. אם היא לא תעצור, זו כנראה תהיה זו שאחריה. יהיה לה
שיער בלונדיני ארוך עד הרצפה, או קארה חום שנצבע רק לאחרונה.
זה לא ישנה בכלל, כי אני אדע שהיא אוהבת אותי. חייבת להיות
מישהי כזו, לא?    

ואני לא אצטרך להגיד לה שום דבר, ואני לא אצטרך לחזר. היא
תתחיל  איתי מיוזמתה. היא תלחש לי את כל המילים שאני צריך
לשמוע, ותדע איפה ללטף אותי כדי שאני אצחק. וכשהיא תעטוף אותי
בגוף שלה אני אגיד לה שזה לא זה. שאני מודה לה על המאמץ, אבל
אני לא מרגיש שום דבר. אני בקושי אוהב את עצמי ואין בי מספיק
אהבה לשניים.          

תירוצים. אני אשאיר אותה שם בוכה ואלך, מחייך לעצמי, כי הרגע
הזה הגיע. אני מצאתי את הבחורה שאוהבת אותי ואני לא צריך אותה
יותר.