גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן.
אין דבר העומד בפני הרצון.
אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום.
אלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם.
האמן בעצמך.

Cut the fucking bullshit.

זה מתחיל איפה שהוא בחטיבת הביניים, או בסוף היסודי בישובים לא
מפותחים.
המאיות שהוצאת כל כך בקלות, מבלי ללמוד או להתכונן למבחן,
מתחלפות בהדרגה לתשעים, ואז שמונים, ואז מספיק בקושי.
הילד הגאון של אימא מתגלה בסך הכל כ "מעל הממוצע".
זה מה שאתה. בינוני פלוס. תתחיל לעבוד קשה.
זאת ההתחלה.
האינטליגנציה מעל-הממוצע שלך מתחילה להציק.
אתה יוצר.
אתה כותב, מצייר, הוגה, משחק, מלחין, רוקד. .What ever
זה לא משנה. זה לא זה. אתה מרגיש שזה לא זה. שטויות, זה יבוא.
אתה עוד צעיר, נכון? זה יבוא.
גם הם, גם הגדולים התחילו בקטן.

אתה נראה לא רע. לא רע זה טוב, נכון? כדאי מאד שתאמין בזה כי
זה בדיוק מה שתקבל.
אם אנשים היו רחמניים כלפי מראם של אחרים כפי שהם רחמניים כלפי
עצמם- לא היו מכוערים בעולם.
אבל המצב לא כזה, וכדאי שתצא מהר מהחלום של מלכת היופי שתצא
אתך. זה לא יקרה. לא לא, גם לא עם האישיות המדהימה שלך.
כדאי שתזכור. היא לא מדהימה. היא בינונית פלוס.

וכך אתה מעביר (במקרה הטוב - זה של הבינוני פלוס-פלוס) את שנות
התיכון עם איזה פרצופה בינונית פלוס עם גוף בינוני שאוהבת אותך
הכי בעולם (וחולמת על מלך היופי שלה).

שטויות, זה יבוא.
אחי, זה הולך לקרות בענק בצבא. מי מסוגל עליך?
אתה הרי היית מפקד החבורה בשכונה. אתה היית מלך הכיתה עד כיתה
ד'. יש לך עוד מדליות מתחרויות ריצה בין-אזוריות, זוכר? סיירת
מטכ"ל קטן עליך!
אז בצבא חושבים קצת אחרת.
כן, הדפ"ר שלך בשמיים (כי במבחן מטופש כל כך מספיק להיות
בינוני פלוס כדי להיחשב לגאון), ואתה בא מבית טוב ויש לך אפילו
בגרות מלאה.
אבל הרשרוש בלב/פלטפוס/עיוורון צבעים/מס' עדשה 958 / אסטמה
(הקף בעיגול את הפגמים)
שזכית להם לא יביאו אותך לשייטת/סיירת/טייסת (הקף בעיגול את
החלום) שעליהם פינטזת עם החבר'ה בהפסקות.
שטויות. מישהו כמוך, עם ידע במחשבים וזיכרון פיצוצי, עם יוזמה
ואחריות, עם קול סטריאופוני ויכולת ניסוח מדהימה, הרי מישהו
כמוך בטח מטיסים ישר לממר"ם, או מודיעין, אולי אפילו  גל"צ או
"במחנה".
אז אתה מגיע ל"במחנה". של משטרה צבאית.
כי בצבא (ובניגוד לכל הציפיות - כמו בחיים) כישורים בינוניים
פלוס כמו שיש לך לא שווים הרבה בלי קצת ויטמין P. ולא, אבא
רב-סרן לא יעזור לך הרבה. רב-סרן זאת דרגה בינונית פלוס.
אז אתה מוציא את עצמך לקורס קצינים (בשביל ההרגשה הטובה, אתה
יודע) ומושך את השירות המשעמם שלך אל סופו הצפוי, כמו 70 מליון
סגנים כמוך.

סוף סוף. החופש. העולם חיכה לך בקוצר רוח ועכשיו - אתה חוזר,
ובענק!
אחרי שאתה חוזר מהטיול  -(תכננת משהו גרנדיוזי שכלל ארבעים
ושתים יבשות בשש פלנטות)- ביוון וטורקיה, אתה מסתער על קורס
ההכנה לפסיכומטרי המאתגר, הקשה והמפחיד ביותר שקיים בשוק.
מאיימים עליך בספרים שבאים עם מריצה,  שאלות שנכתבו ע"י אלברט
אינשטיין על ערש דווי,
עם כמויות מידע שלא קיימות בספריה הציבורית של ניו-יורק.
שטויות. לומדים כמה טריקים ודופקים איזה 740 מינימום.
אז אתה חורש שלושה חודשים, ולומד ש"אלימינציה" היא עוד מילה
שמתחילה בא', ולא פתרון קסם כמו שכולם הבטיחו.
בסוף הקורס אתה כבר מכיר את כל הקווים של רכבת ישראל, כמה זמן
לוקח למלא בריכה, איך קוראים לזותי שיושבת ליד משה ולא מוכנה
בשום פנים לשבת ליד חיים, ששמיים לים הם כמו תקרה לרצפה
ושארכיפלג זאת קבוצת איים.
וואלה, אתה מוכן.

631?
שש מאות שלושים ואחת?
כן, זה לא רע. זה אפילו מעל... קיבינימט, אין לך כח לשמוע את
עצמך חושב על זה.
למי אכפת שהממוצע הארצי זה 540. אתה יודע מה אתה יכול לעשות עם
הציון הבינוני פלוס שלך.
עם ציון כזה לא יקבלו אותך למדעי המחשב. גם לא במכללה הערבית
של חורפיש. (לא שבדקת...).
אתה עובר על האופציות.
מזרחנות?, גיאוגרפיה?, חינוך?? ((as if, אולי פילוסופיה משולבת
עם סוציולוגיה?
כן בטח, עובדת סוציאלית, בשביל זה באתי לעולם.
אין סיכוי. אתה בחור עם שאיפות. לא אחד שמתפשר.

בסוף אתה לומד באחד ממקומות הבזק האלה. לא אקדמאי, לא הנדסאי,
אבל עם תעודת הסמכה בינלאומית. כזאת  שמוכרת בגוודאלחארה.
שטויות. מי לא חלם על עבודה בחו"ל?


חלמת על טוק שואוז?, ראיונות בעיתונים הגדולים?, להתמרח בקצת
זוהר?
ראית את עצמך משעשע את עם ישראל בפריים -טיים ובסוף הערב לוקח
אתך את הדוגמנית התורנית לדיון מעמיק בנושא השפעת נוגה על
אוראנוס?
הסצינות המתוקות עליהן התרפקת כאילו היו זיכרון מעברך המפואר
מפנות את מקומן לסצינות הווה מתוקות הרבה פחות ואמיתיות הרבה
יותר.
דם, יזע ודמעות.

אתה נותן לעוד כמה שנים לזרום כשגרה של בינוניות פלוסית, עם
ירידות ועליות, אבל אתה יודע, שום קפיצת מדרגה אמיתית.
אתה מוצא זמן לעשות חשבון נפש.
מה לעזאזל לא בסדר? איפה הבעיה?
אתה מסתכל סביבך. אתה מוקף באנשים מוכשרים, אינטליגנטים, כאלה
שמבינים עניין.
אתה יודע להעריך הצגה טובה, נימי נפשך רוטטים למשמע "פינק
פלויד", אתה מזיל  דמעה עם ה"דייר סטרייטס", צמרמורות ענוגות
חולפות בך כשהחורף של ויוולדי נושף מהסטריאו שלך.
אתה קורא קלאסיקות מדע-בדיוני שזכו ב"הוגו" ו- "נבולה", אתה
מעריץ את הגאונות המזעזעת של "התפוז המכאני" ובטוח שאף אחד לא
מבין כמוך את השנינויות הדקות של "סיינפלד".
'קיבינימט', אתה אומר לעצמך, ממורמר, 'אני בדיוק כמותם. אותו
ראש, אותה חשיבה, הם שרים/כותבים/מתבדחים על אותם דברים כמוני,
כמו האנשים שסביבי.'
הבעיה היא, ידידי, שהאזנה ל"ויוולדי" לכל היותר מרחיקה אותך
מה"עמך". אתה "עמך" פלוס, אתה "עמך" אנין טעם.
אבל אנינות טעם לבדה לא הופכת אותך לשף...

המרחק בינך (הבינוני פלוס), כצרכן של איכות, לבין היוצרים
הגדולים (יחידי הסגולה), הוא כנהר הסמבטיון המפריד בין בני
האדם לגן-העדן. כהר סיני למשה.
לראות, אבל לא לגעת!

המטומטמת שישבה לידך במשך שנה שלמה בתיכון הייתה מספיק
אינטליגנטית כדי לצחוק מההתחכמויות שלך, אבל בחיים לא הייתה
מסוגלת להמציא אחת בעצמה.
סטודנטים שנה ג' לפיסיקה גרעינית טוחנים את מוחם ולבסוף מבינים
את הכוונה האמיתית של מכניקת הקוונטים, אך איש מהם (מאלה שהם
רק מבריקים פלוס), לא ימציא אי פעם דבר המתקרב בגאוניותו
לתאוריה שכזו.
אז אתה מבין, בחור, דבר אחד זה להישפך מצחוק כשאתה קורא את
"היו שלום, ותודה על הדגים", ודבר אחר לגמרי זה לכתוב דבר
מוטרף, פסיכי וגאוני לחלוטין שכזה.

אח אח, האין החיים כלבה?
'אז מה?', אתה שואל את עצמך, 'האם זהו גורלי? האם חיי יהיו
לנצח חיים מלאי תסכול, אכזבה ויאוש? האם כל שזכיתי בו הוא
מספיק תודעה בשביל להבין שאף פעם לא אהיה מישהו? עוד מתכנת
מחשבים בינוני?, עוד כותב למגירה?, עוד זמר חתונות?, עוד צייר
קומיקסים?, עוד מלחין ג'ינגלים לרדיו???
על כך, ידידי, נאמרו כבר שני דברים על ידי חכם סיני זקן.
הראשון - "אין שכל, אין דאגות".
והשני- "אהה, כנראה שכן...".
נ.ב.
חכם סיני אחר, מעט יותר אופטימי, שזכה בעקבות דבריו לכסף רב
מתמלוגים, אמר פעם:
"צריך פיס בחיים" . (ואני נשבע לך, בסינית זה נשמע יותר
טוב...)