New Stage - Go To Main Page

ידיד נחמד
/
סתם אנשים

כשאני הולך ברחוב, אני רואה המון אנשים. כמובן שאני חושב שכולם
סתם מכוערים ומגעילים, ושאני הכי יפה וחמוד בכל העולם, דבר
שנכון דרך אגב, אבל הכוונה שלי היא שפעם ראיתי חבורה של "סתם
אנשים".
הייתי בדרך הביתה מסרט שראיתי בקולנוע. זה היה סרט זר על בחורה
שבורחת מהבית כי ההורים שלה מתעללים בה מינית. סרט חרא. הלכתי
ברגל, כי אני גר דיי קרוב לקולנוע, והם ככה עמדו להם בסמטה
אפלה וחשבו שאף אחד לא רואה אותם. אבל אני ראיתי. הם נראו
בדיוק כמוני. לא עברו לי בראש המחשבות הרגילות שעוברות לי בראש
כשאני הולך ברחוב ליד הרבה אנשים רגילים. שום דבר לא עלה במוחי
לגביהם. הרגשתי שהלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר. עצרתי וניסיתי
בכל כוחי לנסות ולמצוא בהם פגם, כדי להוכיח שאני עדיין היצור
הכי שווה עלי אדמות, אבל כלום לא עזר.
פתאום אחד מהם שם לב שאני בוהה בהם. הוא הסתובב אלי והחל צועד
לכיווני מתוך המעגל שהם עמדו ושוחחו. עיניי נפערו לרווחה ולא
ידעתי מה לעשות. בכל פנים, לא יכולתי לזוז. הרגשתי שרגליי
תקועות עמוק בתוך האספלט הרטוב. הידיים שלי התחילו לרעוד, אבל
ניסיתי להסתיר אותן, כדי שה"סתם איש" לא יראה שאני משקשק
ממראהו. הוא התקרב אלי, אני לא זזתי, הוא התבונן בי מעט ואז
אמר לי: "סליחה, מה השעה?"
לקח לי קצת להבין שכלום לא קרה ואני עדיין באותו מקום, שלם
ובריא. ואז הוא חזר על השאלה: "סליחה, אדוני, יש לך שעון"?
ואני, שבתי לעשתונותיי, התבוננתי על פרק ידי ועניתי: "כן,
אהה...אחד עשרה ורבע."
הוא הודה לי ומהר חזר למעגל השיחה של חבריו. אני נשארתי עומד
ומתבונן בהם. כשהרגשתי שזה כבר נראה יותר מדי חשוד עצמתי עיני,
הסתובבתי והתחלתי לצעוד לכיוון ביתי. הרגשתי שמח שהם לא עשו לי
כלום והרגשת עליונות שוב מילאה אותי. לא שמתי לב למה שמתרחש
מסביבי, כשפתאום הרגשתי יד אוחזת בכתפי. הפסקתי לנשום ומהר
הסתובבתי לראות מי זה. זה היה אותו איש, "סתם איש". הוא אמר
לי: "קראתי לך כבר מספר דקות ולא שמעת." "סליחה, הייתי טרוד
במשהו," עניתי. ואז הוא הוסיף: "חשבתי שאולי תרצה להצטרף
אלינו. אנחנו הולכים לפאב, להעביר את הלילה. מעוניין?" לא
ידעתי מה לענות. זאת פעם ראשונה שמישהו זר מזמין אותי להצטרף
אליו למשקה באמצע הלילה. החלטתי להצטרף. המחשבה שאני לא יכול
למצוא בהם שום פגם הטרידה אותי וחשבתי שללכת איתם זה רעיון
טוב, כדי להוכיח לעצמי שוב שאני עדיין הכי טוב בכל העולם.
הגענו למקום שנקרא "פיקאצ'ו" במרכז חורב, חיפה. מקום נחמד, אבל
לא יותר מדי. לא היו שם הרבה אנשים, דבר שרק עזר לי להתרכז
בהם. הם היו שישה. מצאנו לנו פינה שקטה והזמנו קנקן בירה.
כשהיא הגיעה, אחד מהם קם ומזג לי ראשון ואז לכל חבריו. הרגשתי
צורך עז להציג את עצמי כדי שלא יחשבו שאני מרגל או משהו. אחרי
היכרות עם כולם, התחילו השאלות. שאלו אותי במה אני עובד,
תחביבים וכו. הדבר שנראה לי אולי הכי מוזר הוא שזכרתי את כל
השמות של כולם, דבר שלא קורה לי, ובכלל שלא בפגישה ראשונה עם
קבוצה גדולה של אנשים.
הם סיפרו לי קצת על המנהגים שלהם בקבוצה, לא משהו חריג, סתם
דברים שגרתיים כמו בכל קבוצה. יש להם ביטויים קצת מוזרים,
דרכים מוזרות לקיטלוג אנשים, מקומות מועדפים שהם אוהבים ללכת
אליהם וכו'. בסביבות השעה שתיים הרגשתי עייפות נוראה ואמרתי
להם שאני מה-זה עייף, ומעדיף ללכת לישון קצת. הם אמרו לי שהם
גם עייפים, וליוו אותי לבית שלי.
כשהגענו, אחד מהם אמר "אהה, אז פה אתה גר". כשהסתכלתי על האיש
שעמד לידו, ראיתי שהוא פותח את עיניו ומסתכל במבט מוזר על
הדובר. זה נראה לי מוזר, רק כשהתעוררתי בבוקר. בבוקר הכל נראה
לי כמו חלום, עד שמצאתי את הקבלה על השתייה בכיס של המעיל שלי.
ואז הבנתי שהכל היה נכון. שבאמת יש "סתם אנשים". הגעתי לעבודה
באיחור קל, ושאלתי את השותפה שלי אם היא שמעה פעם על דבר כזה
"סתם אנשים". היא צחקה ואמרה לי שאני שוב חולם. ביקשתי ממנה
שתהיה רצינית, כי אני באמת מתכוון לזה. היא אמרה לי שהיא אף
פעם, אבל אף פעם לא שמעה על דבר כזה מוזר. אחד שעבר לידנו ושמע
את השיחה התערב ואמר לי בשקט "אני יודע על מה אתה מדבר".
הסתכלתי עליה במבט מופלא, ואז עזבתי אותה כדי שהוא יספר לי מה
הוא יודע.
הוא אמר לי בחדרי חדרים שהוא ראה אותם פעם עומדים בסמטה אפלה
בשעת לילה מאוחרת, והם הסתכלו עליו בלי הפסקה. כשהוא חשב שהוא
התחמק מהם, הוא פתאום ראה אותם מאחוריו, ואז הוא פנה אליהם
ושאל אותם למה הם עוקבים אחריו ומסתכלים עליו כל הזמן. הם אמרו
לו שהם רוצים להקים חבורה של אנשים שחושבים שהם הכי בעולם,
והוא נראה להם כמו אחד כזה. שאלתי אותו אם הוא הצטרף אליהם,
אבל הוא לא יכל לדבר יותר והתחמק ממני.
לאחר ימים ספורים, פגשתי אחד מהם בשעות אחר הצהריים. התחלנו
לדבר ושאלתי אותו איפה כל השאר. הוא לא ענה, התנהג כאילו לא
שמע את שאלתי, ועבר לנושא אחר. הוא אמר לי שהיה נורא נחמד
בלילה ההוא, ואם אני מעוניין להצטרף אליהם עוד פעם. הסכמתי
בשמחה. קבענו ליום שישי בשעה עשר בלילה, באותו מקום כמו הפעם
הקודמת.

הגעתי באיחור של חמש דקות, והם ישבו שם ליד הבר, הסתכלו על
הדלת כל הזמן, וכשנכנסתי הם חייכו, קמו, וליוו אותי למקום
הקבוע שלהם, בפינה. היה שקט במועדון, ויכולתי לשמוע את כל
הדיבורים של כולם. שאלתי אותם אם הם מכירים את ההוא מהעבודה
שלי, שאמר לי שהוא פגש אותם פעם. הם אמרו שהם לא זוכרים אף אחד
כזה. אך המחשבה על כך לא עזבה אותי.
ידעתי שהם רוצים ממני משהו, אבל לא ידעתי מה.
הפעם הם הזמינו משקאות חריפים, ואני, שלא יודע לשתות, השתכרתי
אחרי הכוס השנייה. אחרי הרבה צחוקים, אחד מהם שאל אותי אם יש
לי חברה. הייתי שיכור והתחלתי לספר את כל הסיפור, שהיינו ביחד
כמעט שנתיים, עד שיום אחד כשהגעתי הביתה מצאתי אותה על הספה,
מצפה לי בקוצר רוח, כמו שלא ראיתי אותה אף פעם. שאלתי אותה מה
קרה, והיא אמרה לי שלפני שנפגשנו היא הייתה בקשר רציני. ידעתי
שהיה לה קשר רציני לפני, אבל לא שאלתי שאלות, כי זה לא מעניין
אותי ממש. אבל היא הרחיבה על הנושא והוסיפה פרטים. היא אמרה לי
שהקשר שהיה לה לפני, היה עם אישה. שהיא אהבה אותה נורא ושהלב
שלה נשבר כשהחברה אמרה לה שהיא מנהלת רומן עם גבר. רק המחשבה
שהאהובה שלי נישקה אישה, עוררה בי חלחלה (וגם דברים אחרים, אתם
יודעים...). אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא לא אוהבת רק
אותי, אלא גם אישה אחרת. החלטנו להיפרד, ועכשיו אנחנו חופשיים
כמעט חצי שנה. בלי געגועים, בלי מחשבות, בלי קשר.
הם היו המומים אבל ניחמו אותי. אחר כך אני זוכר במעורפל שהם
ליוו אותי לדירה שלי וכשראיתי את הדלת, נסגרו עיני.
כשהתעוררתי לא מצאתי את עצמי כבול בשרשראות למיטה, תוך כדי
הבנה שנאנסתי ע"י חבורת גברים, אלא מצאתי אותם ישנים על הספה
והרצפה. הערתי אותם ושאלתי אותם מה הם עושים כאן והם ענו לי
שהם היו עייפים מדי כדי ללכת הביתה, אז הם העדיפו להישאר אצלי
ולהשגיח עלי, למקרה שאני ארגיש לא טוב.
לא יכולתי להבין את מעשיהם. הם היו כל כך טובי לב ומתחשבים.
שום דבר לא הסתדר לי בראש.
קמתי, הכנתי קפה, ושאלתי אותם למה הם כאלה נחמדים אלי. אחד מהם
ענה לי: "למה, זה מפריע לך? אני יודע שאין שום דבר רע בלהיות
טוב לאחרים."
הייתי המום. לא יכולתי להאמין שיש מישהו, שלא לדבר על קבוצת
אנשים, שטובים כמוני ואפילו יותר ממני בלדעת מה הם החיים.
הרגשתי שאני חייב לספר להם שהחלטתי להסתובב איתם רק כדי למצוא
בהם פגם כלשהו שיעזור לי להעלות את רגש העליונות שלי לרמות כל
כך גבוהות, שאפילו אלוהים ירגיש פחות ממני. הם לא האמינו למשמע
אוזניהם, הניחו את הספלים ומיד הסתלקו.
לפני שהאחרון יצא, הוא אמר לי: "איזה בן אדם רע אתה! אין לך
בושה?! אני לא מאמין שעוד היו לי רגשות כלפיך!"
לא הבנתי בהתחלה למה הוא מתכוון, ואז קלטתי שהם לא היו "סתם"
היו נחמדים. הם רצו ממני משהו. איזה ממזרים האנשים האלה...

לסיכום, אין פה מוסר השכל של "להיות טוב לאנשים כדי לנצל אותם
מינית" או "לא לדבר עם זרים ברחוב כי הם יאנסו אתכם" וכאלה
שטויות.
מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא: "לא לדבר עם זרים ברחוב, כי הם
יזמינו אתכם למשקה ויכריחו אתכם לשלם!".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/1/02 17:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ידיד נחמד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה