זה סתם עוד מכתב, עוד מכתב שאני כותבת לך, כותבת ולא שולחת.
פוחדת. אני אגש לעניין כי אני יודעת שאתה מעריך כנות וישירות.
בזמן האחרון התגברתי עלייך. השתחררתי ממך. דברים שפעם הייתי
עושה והיו כלכך מובנים לי כמו להתגעגע אלייך, כמו להתקשר אלייך
כל יומיים, כמו לדבר עלייך עם חברות שלי כל הזמן, כמו לכתוב
עלייך, כמו לחשוב עלייך נון סטופ, כל אלו כבר כמעט ולא קיימים
אצלי, אני לא רוצה אותך. זאת המסקנה שחשבתי שהגעתי אליה. אני
מוכנה לעבור הלאה וכבר אין לך שום חזקה עליי, העיקר אתה לא
יכול לפגוע בי. ידידים- כן , אבל לא יותר מידי קרובים.
חשבתי שהשתחררתי ממך, וטעיתי.
כשהבנתי שחברה שלי רוצה אותך, ויש סיכוי קלוש שאולי אתה רוצה
אותה, (אפילו אם רק למטרות שעשוע...) נכנסתי ללחץ. כל החומה
שבניתי סביבי ושבמשך התקופה האחרונה כלכך עזרה לי להתגבר עלייך
מתפרקת תוך שניות. ברגע המכריע בו הייתי צריכה להתשחרר סופית
ממך זה נקלט, שאני מקנאה. כי אני יודעת שהיא לא בשבילך, אמנם
זה עלול להישמע מתנשא ויהיר שלי יש אפילו את הזכות להגיד מי כן
ומי לא בשבילך, אבל אם תחשוב בשקט רגע, זה לא ייקח לך הרבה זמן
או מאמצים להבין שאני צודקת. זה בסדר אם תהיה לך חברה, אבל לא
היא, לא עכשיו...זה יותר מידי כואב וקשה בשביל להתמודד עם זה.
אני לא יכולה בדיוק להצביע למה אני מקנאה, כי אני לא בטוחה
בעצמי שאני רוצה אותך, הרי כבר החלטתי שלא, אבל יש כמו שאמרתי
סדקים בהחלטה שלי, סדקים שאני לא מצליחה לתקן בשום אופן.
אני יודעת, בהגיון הבריא שלי שהעובדה שאתה מתרוצץ במחשבות שלי
יומם וליל זה לא טוב בשבילי, זה לא גורם לי שום דבר טוב, ובגלל
זה החלטתי להוציא אותך מהראש שלי, ואפילו הצלחתי. עד שהמקרה
הזה הגיע. אני לא יכולה לבקש ממך לא להיות איתה ואני גם לא
אעשה את זה כי זה לא בסדר ולא נכון, אבל הלוואי שתבין לבד שהיא
לא בשבילך.
נכון זה אנוכי מצידי. אני מצטערת. לפעמים אני כזאת , אני לא
מושלמת , כמה פעמים כבר אמרתי לך את זה,הא ? אבל מה שבטוח זה
שאיכפת לי ממך. ממני. מאיתנו.

אני לא יודעת מה להגיד לסיום אז אני רק אחתום במשהו בנאלי
לסיום המכתב הלא כל כך בנאלי הזה, תמיד תמשיך לחייך.
אני.