ראשי הינו מעמסה כבדה למדי,
לא נותן לי מנוח ושלוה,
לא נותן לי לישון שינה משכיחה.
עמוס במחשבות על סוסים הדוהרים ,
בפראות איומה,
מנסים להשתחרר מכבלי האדון,
הרודן הנורא.
סחרחורת קשה,
המביאה איתה את תחושת הבחילה
בחילה, מהשוט המוצלף על גבי,
באכזריות איומה.
האדון , האדם, השינה-
אני פשוט לא מצליחה!
יש בי רצון להקיא עצמי מהחברה,
שממשיכה את חייה ,
מעמידה פנים, לא מרגישה, ישנה.
שוקעת היא אל תוך,
עולם אשליות מתוקות,
בורחת אל תוך מציאות מדומה,
שהיא עצמה בונה,
ורק אותה רוצה היא לראות,
הולכת סומא במשעולי השיכחה,
השינה, התרדמת העמוקה.
אני רוצה לפקוח את עיני,
ולא לעצמם אף פעם,
לא איכפת לי כמה השמש,
תצרוב את עיניי הרגישות,
שאחרי שנים של חשיכה,
פתאום רואות בבהירות מדהימה.