נסעתי לבאר שבע הרחוקה, בירת הנגב. שם פגשתי את שירלי שלי, היא
גרה שם. באמצע חודש טבת היא אמרה לי "רוצה להתחתן איתי?" אני
לא היססתי לרגע ואמרתי בהתלהבות יתרה "כן, כן, כמובן!" אחר כך
התנשקנו, ומיד התעוררנו במיטה של ההורים שלה, אבא שלה חבר של
המפכ"ל שלמה אהרונישקי, הוא הכיר אותו שהם למדו בפנימייה
הצבאית בבסיס קציעות ליד עזה, ואימא שלה היא דוקטור
לסוציולוגיה. אני נבהלתי קצת, חשבתי שכל רגע, אחד מההורים שלה
ידפוק בדלת, אך למזלי זה לא קרה. ואני הרגשתי  כמו בסרט, אפילו
דמיינתי מוסיקה מתנגנת ברקע.

"היא כל כך יפה, זה צובט בלב שלך" אמר לי פעם ידיד מהלהקה
שהייתי בה בשנות השבעים, כאשר דיברנו על שירלי. זה צבט לו הרבה
שנים בלב, כי הוא הכיר את שירלי מאז שהם היו ביחד בכיתה ג',
ואז אני הופעתי פתאום סתם כך, כמתופף בלהקה הזו, ובאמצע
ההופעה, שירלי עלתה לבמה, הורידה את החולצה היפה שלה, האדומה
עם הנקודות הצהובות, זו שכתוב עליה nija 28, והתיישבה על מערכת
התופים שלי. אני לא יכלתי להתעלם מהמראה שלפני, אז קמתי, שברתי
את המראה, והיא ישר קפצה עלי, והתחילה לנשק אותי. אחרי
שהתעייפנו מלהתנשק בעמידה, היא חזרה לשבת על מערכת התופים ואני
חזרתי לשבת על הכיסא שלי. המשכנו להתנשק, בזמן שאני מנגן. אני
לא ידעתי מי זו הנערה הצעירה שמתנשקת איתי אבל לא היה לי אכפת,
כי היא יפה ומנשקת טוב. היא כבר ידעה מי אני, כי היא כנראה
הייתה בכל ההופעות שהופעתי בהן. רק אחרי ההופעה התברר לי ששמה
שירלי, ושהיא גרה בבאר שבע. וככה בעצם הכרנו, באופן רשמי. אחר
כך כמובן הלכנו לשתות משהו בבית שלה, נשארתי שם עד הבוקר,
בעיקר דיברנו, עד שהשתכרנו.

אני ודני, הידיד שלי מהלהקה, הלכנו לאחר כמה ימים לבית חולים
כי דני רצה להתלונן על כאב לב, כולם חשבו שהוא צוחק עליהם, רק
אני ידעתי שככה הוא באמת, זה עובר בתורשה במשפחה שלו, יש לו
מחלה שנקראת "שקשלסנטימנטים" כך אמרה לי רופאה, שהיא גם אימא
של רותם ביטנר זמיר, ידידה טובה שלי. כשאמרתי לאחיות שיש לו
מחלה כזאת, הן צחקו גם עליי. העדפנו ללכת למקום שבו יאמינו
לנו, אז הלכנו לבית של שירלי, אבל דני לא רצה ששירלי תדע שהוא
חולה, אז ישבנו אצלה ואכלנו עוגה, ואחרי חמש דקות דני החליט
שהוא הולך, ושהוא יהיה משורר שהוא יהיה גדול.
ואז אני ושירלי נשארנו לבד בבית. ישבנו על הספה אחד על יד
השניה, ראינו טלוויזיה, ואז לשירלי כאבה היד, קמתי מהיד שלה.
לא שמתי לב שישבתי לה על היד, אמרתי לה שאני מצטער, היא סלחה
לי ונתנה לי נשיקה. ואז בדיוק נזכרתי שיש לי עוד הופעה, והיא
נזכרה שאחיה הקטן צריך לחזור מהגן והיא צריכה לשמור עליו. אז
הלכתי בעצב מביתה להופעה שלי. בהופעה חשבתי עליה כל הזמן.

ביום רביעי התקשרתי לשירלי, אימא שלה ענתה לטלפון ואמרה לי
ששירלי לא בבית, "היא יצאה עם כמה חברות לבאולינג", אני אמרתי
להתראות וסגרתי את הטלפון. מיד רצתי אל שולחן הכתיבה שלי,
לקחתי משם את המפתחות לג'יפ שלי, קראתי לאבא שיבוא לשבת לידי,
כי עדיין לא עברו חודשיים מאז שעשיתי את הרשיון.
הורדתי את אבא ליד איזו מכולת שיקנה לעצמו משהו טעים ויתחיל
ללכת ברגל לכיוון הבית שלנו, אחר כך צעקתי לו מחלון הג'יפ "אני
אאסוף אותך בדרך." והמשכתי לנסוע לכיוון הבאולינג.

כשהגעתי התרגשתי מאוד כי לא ידעתי אם שירלי סיפרה לחברות שלה
עלי. נכנסתי ראיתי את שירלי ליד מסלול מספר שבע, הלכתי לשם
במהירות, שירלי ראתה שאני הולך לכיוונה אז היא רצה לכיווני,
חיבקה אותי, ואז הלכנו ביחד למסלול הבאולינג. כל החברות שלה
חייכו אליי בחיוכים נמרחים. לאחר שהן סיימו לשחק, כולן התחילו
לשוחח איתי והבנתי שכבר הן שמעו מספר סיפורים עליי. לאחר מספר
דקות התחלתי להשתעמם, ואמרתי לשירלי שאני הולך והיא יכולה
להצטרף אלי, והיא אכן הצטרפה. נסענו עד שהגענו לחוף הים, שם
ישבנו על החול, ואחר כך נכנסו למים, פתאום שירלי קפצה, רקדה,
שרה ונתנה לי קומץ נשיקות בחול, ומלח, שנכנס לי לעיניים. ירדו
לי דמעות, שירלי לא הבינה למה. הסברתי לה. ואז היא חיבקה אותי,
חיבוק חם ואוהב שהסיח את דעתי מהמים הקרים, עד שבא גל קטן
שהתנפץ על שנינו. רצנו אל החוף להתנגב. היה כבר מאוחר, אני
הלכתי לביתי והיא לביתה.

באחת בלילה כיביתי את הטלוויזיה, כיביתי את האור ונכנסתי
למיטה. לא נרדמתי, חשבתי על שירלי ועל החיים שלי איתה. דקה
לאחר מכן ישנתי כמו תינוק, מכוסה בשמיכה, ומחבק כרית. בזמן
שישנתי חלמתי על שירלי. חלמתי שהיא ואני נפרדים, באמצע שדה
חמניות, היא הולכת לעבר השמש ואני לכיוון הים. בדיוק ברגע שהיא
הגיעה לשמש, הקצתי מחלומי המוזר. שכבתי במיטה, בודד, מכוסה
שמיכה עבה, וזיעה קרה.

ההמשך לסיפור זה הוא הסיפור "הרומן שלי עם תמר יצחקי" שמופיע
בדף יוצר שלי

אף פעם לא פגשתי את שירלי כהן במציאות, הארועים שמסופר עליהם
מעולם לא קרו.

הסיפור מוקדש לשירלי כהן, שככל הנראה לא אראה אף פעם.