א. הם מתאהבים.
ב. היא על רציף הרכבת, הכרוז מבקש מהנוסעים לעלות. היא מסתכלת
סביבה, לראות אולי מישהו יבוא לנפנף את ידו. היא בטוחה שהוא לא
יבוא, אבל רק לדעת שהעזיבה הפתאומית שלה משמעותית למישהו חוץ
ממנה, רק לדעת.
הוא על הרציף ממול. הוא לא בא להיפרד. גם לו יש כרטיס, לצד
האחר של המדינה. הוא פשוט לא יכול יותר לחיות בדירה שעל דלתה
מודבק שלט עץ עם שמות שניהם, וגם ההודעה במשיבון ארוגה מקולו
וקולה.
הוא נוסע לכיוון העיר הגדולה, להיאבד בים הפרצופים. היא נוסעת
לעיירת חוף יפה ומנומנמת, לנשום את יופי הטבע כל בוקר.
והדירה נותרת באמצע הדרך, עם שלט עץ ושני שמות עליו ועם הודעה
בשני קולות המצפה לכל מי שיתקשר לזוג שהיה פעם.
ג. יום אחד, עוד הרבה שנים, אחד מהם ירים את עיתון הבוקר ויראה
במודעות האבל שם קצת מוכר. מהתיכון? מהשכונה? אה לא, השם נוזל
מפצע ישן כאילו מישהו תלש צלקת במשיכה אחת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.