היא באה לעשות לי בעיות,
היא באה לשבור לי את הלב.
אנחנו הכרנו סתם, ככה פתאום, אני אפילו לא הייתי זה שבזכותו
הקשר הזה התחיל, זה היה חבר שלי.
באיזה ליל שישי אחד היא צצה משום מקום עם חברות שלה, אמרנו
שנדבר כבר.
אחרי שבועיים אולי רק דיברנו, טוב אני תמיד מגזים אבל היא לא
הייתה זמינה בפלא פון איזה 5 ימים וכבר התחילו לצוץ לי רעיונות
מטורפים בראש על זה שהיא מנתקת אותו בגללי, לא חשבתי שמישהי
יכולה לעשות אותי כזה פרנואיד, אני בד"כ ילד שקט, אדיש כזה.
נפגשנו אחרי כמה זמן, אחרי העבודה שלה, דיברנו, היה נחמד
וקבענו כבר להפגש בזמן אחר.
אני חושב שמה שהכי הציק לי אחרי שנפגשנו זה לא שהשיחה לא הלכה
חלק, פשוט שלא קיבלתי נשיקה על הלחי על ההתחלה.
כבר התחלתי לחשוב מתי אני יתקשר אליה, מה להגיד, איך להצחיק
אותה.
כבר כל החברים שלי ידעו על זה אבל לי לא היה איכפת, שמרתי את
כל השיחות שלנו לעצמי, כל מה שהיה חשוב לי, נפגשנו שוב פעם,
פעם שנייה כבר, היא נתנה לי נשיקה על הלחי.
הסתובבנו בפארק, דיברנו, קניתי לה גלידה, היא הראתה לי צלקות
שלה, הרגשתי שיש בה משהו מיוחד, לא כל אחת הרי תעשה את זה וזה
ממש לא היה צפוי, היא אמרה לי יום לפני שנפגשנו שהיא נכוותה
באצבע אז כשישבנו על איזה ספסל שם היא נתנה לי לנשק לה אותה
ואני הייתי כמובן זה שהציע, אפילו שזה ישמע מוזר אבל כשהיא
התחילה לכרסם לעצמה את השיער שאלתי אותה אם זה טעים וביקשתי
לטעום, סתם בצחוק, אבל היא נתנה לי, אז למה לא?, ובאמת שכמה
שזה אולי ישמע מוזר הרגשתי באותו הזמן הזה מעולה במלוא מובן
המילה.
לא יודע אם הייתי מאוהב עוד אבל הרגשתי משהו.
בפגישה השלישית זה כבר קרה.
ישבנו על איזה ספסל שם באותו הפארק, דברנו ואז היא התחילה
להתבדח על איזה שתי דמויות, ממש לא הבנתי איך זה התחיל לה אבל
זה הצחיק אותי, היא התחילה לעצור אנשים שם ולשאול אותם שאלות
על זה.
אח"כ נרגענו יותר והיא נשכבה על הספסל והניחה את הראש שלה על
הירכיים שלי.
דיברנו הרבה, על כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר, ואז זה קרה,
כבר לפני זה תכננתי את זה, הכנתי את הכל בראש וחיכיתי לרגע.
היא התיישרה ונשענה עלי כך שעדיין יכולתי להסתכל לה בעיניים
ואז שאלתי אותה אם אפשר לנשק אותה, היא הסתכלה עלי וצחקקה במין
צחוק ביישני כזה, חמוד, היא לא אמרה כן או לא בהתחלה, אחרי זה
הסתכלתי עליה במין מבט של מסכן כזה ועשיתי לה קצת פרצוף, ואז
התנשקנו.
זה היה הדבר הכי נפלא שעשיתי בחיים שלי, זה היה פשוט שמיימי,
התנשקנו לבערך 20 שניות ואז אמרתי לה: "אני לא חושב שבדיוק
הייתי כאן מקודם, אפשר שוב?" ושוב פעם התנשקנו, אז הרגשתי כבר
שאני הכי מאוהב שרק אפשר בעולם, פשוט הייתי במקום אחר, מקום
יותר טוב, חזרנו הבייתה יד ביד, שוב פעם התנשקנו, הפעם כי
נפרדנו כבר לאותו ערב וכשהתרחקנו אחד מהשני הסתכלתי לאחור והיא
הסתכלה עלי, כשהיא כבר לא ראתה אותי פשוט קפצתי משמחה, ידעתי
שאני מאוהב.
יכולתי לשבת בבית שעות ולחשוב רק עליה, לא היה יום, שעה, דקה
שלא חשבתי עליה, שהיא עברה לי בראש, רציתי להתחתן איתה, ידעתי
שהיא "האחת" זאת שאני אבלה איתה את שארית חיי, זאת שאני יאהב
יותר מכל דבר קיים אחר או לא קיים אפילו.
לא הייתי מסוגל לחשוב אפילו על האפשרות של מישהי אחרת, הייתי
מוותר על הכל בשבילה, על החיים שלי אפילו.
ואז ידעתי שאני חייב לעשות משהו, הצעתי לה בצחוק כמו איזה
אידיוט להתחתן איתי, היא ענתה שלא וצחקה, אבל זה היה הכל סתמי
בשיחה הזו, אז זה לא היה משנה ממש.
היה ממש לא פשוט להפגש איתה, כי היא פשוט בשמינית ואני בשביעית
אז היה לה ממש לחוץ באותה תקופה, מבחנים, בגרויות, היא גם למדה
נהיגה.
אבל בסוף קבעתי איתה, שוב במקום הקבוע שלנו, הפארק.
ידעתי שאני הולך לשאול אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי, שנהיה
ביחד, אז חשבתי לתת לה איזה משהו שיראה לה כמה היא חשובה לי,
הדובי שלי מכיתה א', כן, עד כדי כך אהבתי אותה ויותר, אפילו
כמעט נלחמתי אז באותה תקופה של כיתה א' על הדובי הזה, ובנוסף
הבאתי לה גם ורד אדום יפייפה.
באתי עם תיק הבי"ס שלי בגלל שרציתי שנשב על הדשא וגם לא רציתי
שהיא תראה שהבאתי לה דובי ישר על ההתחלה, רציתי להביא לה אותו
קצת לפני שאני אציע לה, מעין "שוחד" חמוד כזה, לשחד את הלב
שלה.
הלכנו לאיזה מקום לא יותר מידי מרוחק שם על הדשא, פרשתי את
השמיכה ונשכבנו שם.
היה ממש נעים בחוץ באותו הערב ודיברנו קצת, לפני זה אמרתי לה
בטלפון שיש לי הפתעה בשבילה וכשהוצאתי את הדובי שלי מהתיק היא
נורא שמחה ונתנה לי נשיקה קטנה.
אחרי כמה רגעים אזרתי אומץ ושאלתי אותה מה קורה ביניינו, שאלתי
אותה אם היא רוצה שנהייה ביחד, היא אמרה שהיא לא יודעת, שהיא
נורא לחוצה בלימודים ושהיא לא יכולה להקדיש לי מספיק זמן אם
נהיה חברים ואז זה לא יהיה טוב.
אז עניתי לה שאנחנו נסתדר ושלא חייבים להפגש כל יום, אבל היא
הייתה בשלה, היא אמרה לי שהיא לא יכולה כרגע להיות בקשר בכלל
עם אף אחד, בסוף קמנו והלכנו, עדיין יד ביד, אבל כל הדרך גררתי
את הרגליים שלי, הרוח שלי יצאה מהמפרשים, הייתי די מדוכא.
בסוף נעצרנו כמו תמיד קרוב לבית שלה ודיברנו, בסוף בקושי הגעתי
להחלטה אבל הסכמנו שנשאר בקשר כזה לעוד שלושה חודשים וקצת ואם
לא נהיה חברים עד אז אז נפסיק את הקשר.
אי אפשר לתאר את מה שהרגשתי, מצד אחד הייתי נורא עצוב ומצד שני
הייתה לי המון תקווה ואהבה.
הימים עברו, לא נפגשנו המון זמן למרות שדיברנו בטלפון די
הרבה.
ניסיתי לעשות שנפגש אבל כל פעם היה לה תירוץ אחר.
היא הבטיחה שתבוא לטקס פתיחת השנה שלנו בצופים ושתראה אותי
בהצגה, היא באמת באה ועוד לבד, כל החברים שלי ראו אותה
והתלהבו.
כשהכל הסתיים הלכתי איתה משם קצת ואז רציתי ללוות אותה הבייתה
אבל היא אמרה שלא נעים לה שאני אלווה אותה כ"כ רחוק, אני לא
יודע אם זה היה באמת כי לא נעים לה או שהיא פשוט לא  רצתה אבל
כנראה שהיא לא שיקרה.
כבר עבר אולי חודש וחצי מאז הערב ההוא וחצי חודש מאז הטקס לא
נפגשנו, לא כלום, רק דיברנו קצת בטלפון.
רק פעם אחת מאז הטקס נפגשנו, אבל היא בקושי הסתכלה לי
בעיניים.
כבר הייתי חייב לראות אותה, אולי איזה חודש שלא נפגשנו.
מצעד האהבה הגיע, היא עבדה שם באותו היום.
דיברתי איתה בערב לפני בטלפון ואמרתי לה שאני רוצה לראות אותה,
היא אמרה שאני אבוא לשם ושאני כבר לא אפספס אותה לפי התלבושת
שלה.
באתי לשם לבד, רק בשבילה, הלכתי שם אולי שעה, לא ראיתי אותה,
שאלתי שם איזה ברמן איפה יש את הבנות שמפרסמות איזה משקה מסוים
כי זה מה שהיא עשתה אבל הוא צחק עלי, הייתי כבר נואש, הלכתי
משם.
כמעט שיכולתי לבכות, אבל לא, ואז נמאס לי וחזרתי הבייתה בלי
לראות אותה.
מרוב הבושה אמרתי לחברים שלי שראיתי אותה.
ואז קרה הדבר הנורא מכל.
התקשרתי אליה לפלא פון יומיים אחרי זה והיא לא ענתה, אז
התקשרתי אליה הבייתה, אמא שלה ענתה ותוך כדי שמעתי אותה אומרת
לאמא שלה שאם זה אני אז היא לא בבית, אמא שלה שיקרה לי כמובן
וניתקתי לה.
שלחתי לה הודעה לפלא פון שתסביר לי מה קורה והיא התעצבנה ושלחה
לי הודעה שאומרת שהיא לא רוצה לדבר עם אף אחד ושזה לא משהו
אישי, איזו שטות, אז למה היא ציינה את השם שלי במפורש מקודם
בטלפון?.
הזמן עבר וככל שהוא יותר עבר נהייתי יותר ויותר ממורמר, בכיתי,
כאב לי, לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי חשק לכלום.
למרות שלפעמים הצלחתי להסתיר את זה מאחרים ולא ממש הראיתי את
זה, אבל כשהייתי לבד פשוט כאב לי והייתי מדוכא, הייתי כמו ילד
בן 9 שהלך לאיבוד בקניון, לא ידעתי לאן ללכת, לאן לפנות, מה
לעשות, הייתי לבד.
למה הייתי צריך לקחת את הכל ברצינות?, טוב, אני משער שהייתי
חייב.
ניסיתי להתקשר אליה אחרי שבוע, היא לא ענתה.
כבר אחרי חודש הכאבים התחילו לעבור אבל עדיין התגעגעתי אליה,
ידעתי כבר מזמן שזהו, שזה נגמר.
אבל כ"כ אהבתי אותה, ברגשות התקווה האחרונים שנשארו לי כתבתי
לה מכתב שיסביר לה איך אני מרגיש ושמתי אותו אצלה בתיבת דואר,
אבל היא לא החזירה תשובה.
אז כבר ויתרתי לגמרי, לא היה מה לעשות.
וזה בעצם עוד לא נגמר, היו לי כמה דברים אצלה שרציתי בחזרה אז
התקשרתי אחרי כמה זמן ממספר חסוי כדי שתענה לי, בסה"כ רציתי את
הדברים שלי בחזרה וזהו.
כמו אידיוט ישר אמרתי "היי, מה נשמע?" והיא ישר זיהתה אותי אבל
היא אמרה לי שהיא באמצע חתונה ושאני יתקשר בעוד 5 דקות.
התקשרתי, קול גברי ענה לי, הוא שאל אותי מי אני, עניתי לו
כאילו שזה ברור מי אני ואז הוא איים שאם אני אתקשר שוב לא יהיה
טוב וניתק, צחקתי, כל הרגשות שלי התמלאו לפתע בכעס, כעס עליה.
דיברתי עם חברה שלה שתביא לי את הדברים שלי והיא עשתה את זה.
מאז לא הייתי יותר בקשר איתה או כל דבר אחר שקשור בה, הרגשתי
קרוע, אבל התגברתי, נשארו רק הזכרונות היפים וצלקת אחת בלב.
כשאני מסתכל על זה לאחור, היה לי כיף והייתי עושה את זה שוב,
גם אם הייתי יודע שזה יגמר כך, אומרים שכל דבר שקורה קורה
מסיבה מסוימת. עכשיו אני מעוניין במישהי אחרת שאני לא יודע אם
היא רוצה אותי גם כן וגם יש סיכויים סבירים שהיא תשבור לי את
הלב, אבל לי זה כבר לא משנה,
התמכרתי לכאב.