הוא עומד.
כל שחפץ בו הוא לראות את העולם מנקודת מבט לא של בן אדם, נקודה
נייטרלית.
גם כן נייטרלית, עוד מושג פריך שהאדם המציא, נו טוב.
הוא עומד בפתח תחנת השיטור.
לפתע מרגיש את הכלוב שהיה כלוא בו, נמס אט אט.
הגשם מכה באחוריו ועם כל צעד שעושה הלב מכה בקרביו.
ההליכה הסופית, הוא חושב, הוא יודע שהוא הולך לעשות את זה, הוא
יודע איך ייגמר הסיפור ובטח שהוא מבין כמה צער ישפוך על
המשפחות, אם הייתה לו איזו חרטה, זה בוודאי היה כשחשב על
המשפחות.
הוא יכל לדמיין את הכותרת הראשית בכל עיתוני הבוקר שלמחרת,
"הרצח המזוויע בתחנת המשטרה" או משהו יותר כמו "מחסל
השוטרים".
הוא מהרהר תוך פסיעה איטית המזכירה מרבה רגליים, כל צעד מניע
ומניד את גופו לכל הכיוונים, ואם הכי אפשר לתאר את מה שהוא
מרגיש זה בלבול, בלבול מיותם מאב ואם, בלבול שעומד איתן ובריא
מול ההיגיון המסוכן.
יש כאלו שיגידו שהם לא היו מאמינים עליו, הוא מנסה לרגע להיזכר
מי אבל פתאום הוא קולט שכל החברים שהיו לו מבינים עד כמה הוא
מסוגל להיות אלים.
הם רק לא הבינו למה.
אור לפתע מפציע מול עיניו של ג'רולד, שלט עליו נראות האותיות
המחוקות "תחנת משטרה - אזור מרכז" ומתחתיהן, כאילו נכתבה אך
בשבילו "אזהרה - אין להיכנס עם נשק סמוי".
ג'רולד ידע שאין נשק אמיתי, אילו היה צריך לבחור בנשק החזק
ביותר, ללא ספק היה מתכוונן על מילים קרות, ביקורת, שנאה שלא
ידעה גבול, גבול הוא דבר שגוי בעיניו, בכלל בכל עניין ג'רולד
נטול עכבות וגבול, משוחרר, הרסני.
טיפת זעה נוטפת ממצחו, והוא מרגיש את ידיו מחליקות ביזע בכפפות
העור החומות שהתקין על ידיו טרם עזב את משכנו השנוא.
ג'רולד המפונק משהו, תמיד התבכיין כלפי עצמו, טוען שהוא אדם
כפרי, ויגור בחיק הטבע בבוא היום כשיגמור עם.. עם.. לא ממש היה
עם מה אבל היה תמיד משהו לגמור, האמת היא שאם להעיד על אופיו,
הוא לא יכל לגור ביער כיוון ששם לא היה בפני מי להשמיע את
דעותיו מלאות הבוז, הגאוניות, מורכבות מדי ובמידת מה נטולות כל
בסיס במציאות.
טוב  אולי הוא היה יכול לדבר לאיזו סלמנדרה קשת יום בעד צלחת
תולעים היא לבטח הייתה מקשיבה לפטפוטיו דקה או שתיים.
דעה של ג'רולד זה או הכל או כלום, בכל דבר.

חולף על פני ניידת כחולה, חש הוא בספק אם ימות או יחיה לאחר
המעשה, כי רוצה הוא למות, ולא מכיוון שמאס בחיים וחושק
בהתאבדות, חלילה, בפשטות נדירה, הוא רוצה לבדוק משהו.
כזה היה וכך יישאר, או שלא יישאר אם הכל יצא כהלכה.

דלת הפלסטיק של התחנה, ג'רולד מרחק דקה מהקץ המצופה וההתחלה
המסוכנת
הידית השרופה, משוער כי קטין שהיה כפות באזיקים לדלת השחית את
הידית כמחאה למעצרו החוקי או התפל או הלא משנה, אילו היה זה
משנה היה זה גם לא מבדיל ואין מפריע למנוחת העולם, דומם צומח
חי מדבר, כשהסינים דיברו על גלגולי נשמות ג'רולד תמיד סבר כי
הם רצו בסך הכל להמעיט בערכו של האדם אך הדרך היחידה שהייתה
פתוחה בפניהם להקשבה היא לתת בו ניפוח בחזה, שירגיש טוב עם
עצמו, כי הכל שווה ואין משתנים אז אמרו שהאדם עליון מידת מה
אבל ג'רולד ידע שאין זו האמת, הכל לא כלום ואין אלוהים, כמה
טיפשי.

לפתע מימינו צץ טרנזיסטור ישן, הוא רוצה להתעכב ולהבין מה עושה
מאובן כזה בעולם החיצון, אך הוא מפסיק במחשבתו כשרואה את בעלת
הבית של המכשיר מאחורי דלפק הכניסה של התחנה.
אישה שמנה, עב גוצה אם נדייק, מכרסמת מנת שווארמה נוטפת בנזין,
וכאילו רק חסר גץ עלוב כדי שכל הפיגומים האלו יקרסו ובמקום
פקידה יישאר גל עצמות עטוי שומן ובשר, היא לובשת, אם זה המינוח
במקרה שלה, שמלת סחבות פרחונית ומחשבה שאולי פעם השמלה הייתה
ורודה, חוץ מזה היום דהה כבר הצבע, ונדמה בכלל שהצבע דהה מהרבה
מקומות, כדור הארץ גם כן זקוק לכמה שיפוצים ואיזה שפכטל טוב,
לנגב ממנו את כל המקקים, בני האדם האלו.

פעם אחת דמיין ג'רולד שכל בני האדם נראים לאיזשהו מין אחר, כמו
ג'וקים, ואין המין האחר הזה יכול להבדיל בין ג'וק לרעהו בדיוק
כפי שאין אנחנו מבדילים ביניהם.
למשל ג'וק שחור יותר הוא כושי, למשל, וג'וק חום הוא אדם לבן,
למשל.
כך הוא דמיין, וכך הוא גם חי, נותן שום ערך לבני האדם.
הוא חלף על פני הג'וק נקבה הזו, רבת הממדים ועצומת המשקל, תוהה
אם הטרנזיסטור שלה סובל, והמשיך.
החדר הראשי כעת מקיף את ג'רולד, מסביבו עשרות נשים וגברים,
שוטרות ושוטרים במדים וחלק לא.
כולם עסוקים למצוא איזה עניין דחוף כי כשתגיע סוף השנה, והיא
תגיע. יבוא הפקד נחש מנסה לזרוק תפוחים רקובים לסל, ואין שוטר
שרוצה להיות בסל, כי משוטר - אלוהים - לאדם פשוט? מי היה
רוצה.

במעמקי המעיל האפור המשובץ, מוסתר העוזי של ג'רולד.
הוא אהב את העוזי, ואפשר היה לומר, טוב אולי רק הייתה תחושה
כזו כאילו העוזי החזיר לו אהבה.
הוא ליטף אותו, לחש, והתחיל להצמיד את שתי רגליו זו בזו כמו
קופיף נטול בינה.

אז הנה ג'רולד נעמד, עטור בריקנותו המוסווית כל כך בקפידה על
ידי לבוש בורגני, עומד באמצע הקרקס הכי גדול בעולם, כל העיניים
יהיו מופנות אליו תוך שניה, והוא ממלמל לעצמו אם כדאי להגיד
תפילה, למקרה שיפגוש מישהו שם למעלה.

בתום התלבטות החליט שלא.
שלף במהירות וסחט את ההדק.

הוא פתאום קלט שיקטול יותר מקקים אם יסתובב ברגל ציר, וכך כמו
פיל שרוקד בלט, החל מפזז לצלילי המנגינה המבורכת, חולנית
שיצר.
צרחות, תחנונים, כדורים תועים וקריאות עזרה הצטופפו סביב האדם
הזה, כמו כן המוני גופות של אחים ואחיות בתפקיד.
סף השעמום שלו היה נמוך והוא החליט במלכותיות שיפסיק לירות.
מהר מאוד הוא חבש על ראשו כובע של ניצב שמצא לרגליו
כי רצה גראנד פינאלה, לא חשב שיעזור הכובע, אבל גם לא יזיק.
הוא ירה וירה ועכשיו ציפה שיירו בו.
זה הגיע, וזה היה קצת מפתיע, כי זה היה בדיוק כמו שדמיין,
בהתחלה שורט, ואז כואב ואח"כ חושך.
השקט המדהים הזה, שכעט שמע היה לעניות דעתו "שווה" את הטרחה של
להגיע לתחנה היום, ולטבח האדום הזה.
אם זה היה הסוף אז ג'רולד היה מחליט שגם עדן קיים, כי שקט כזה,
באמת קשה להשיג, כשבידיך רק חומרניות להציע תמורתו, זה היה שקט
ששווה לוותר על הנשמה שלך בגללו, וכדאי לשעבד את עצמך לחרוש
שדות של גללי גמלים משך שבעים שנה בעזרת השיניים בעבור דקה של
כזו דממה.
ואין איש זז שם, ואין ציפור בשמים, והכל חשוך, והכל לא נע או
נד ויש כמו שאומרים הפולנים "נחת".
ששש... לא צריך לחשוב יותר, או להקשיב, או לתרץ ואפשר שיש
במוות הזה שג'רולד חווה יותר חיים מן החיים.
כנראה שעכשיו הגיע הזמן לישון, לילה טוב ג'רולד.
ודרך אגב, הוא ביקש ממני לספר לכם שאם הייתם חיים כמו חיות כי
החי הוא בעצם .. חיה? אז אין היה הוא צריך לתכנן את מה שארע,
אך רצה הגורל, וג'רולד זכה למות בכבוד.
כי אין דין ואמת, הכל פרי האדם, ואולי מי יזכור שזהו הפרי שגרש
אותנו מגן העדן, הפרי האסור, עץ הדעת.
והדעות הן אלו שיפריעו לעד ולעולמים לשוב לגן הרטוב שזור
הכוכבים הזה.

הכעס ההרג והאיבה, רק חלק קטן מההפרעה הנפשית שלקיתם בה,
המסווגת פשוט כ- "דעות" אני צריך לישון אבל שלא כמו ג'רולד,
אני עוד אקום ואספר לכם, על דברים שהיו ביני לבינו, מן שיחות
שכאלו שכללו את מיטב שכלנו...
עד אז, שלום ולהתראות.