הלוואי והייתי נשארת בבית.
תמיד כשאני יוצאת מהבית משום-מה טמון בכך סיכון, כשם שכל פעם
שאדם יוצא לשדה קרב.
ולכן, תמיד משחוזרת אני לביתי בתחושה קשה של ביזבוז, מיד נזרק
בכוח על לשוני המשפט.
הלוואי, הלוואי שרק הייתי נשארת בבית!
שוב ושוב הבטחתי לעצמי ועוד אפילו בלי אצבעות מצולבות נדר
שהפעם אני לא אתפתה לצאת לאנשהו שאני יודעת שימוטט לי עצבים
מכל כיוון, אבל, כמו שאליס בארץ הפלאות אמרה: "נתתי לעצמי הרבה
עצות טובות, אבל אינני מקשיבה להן."
אני עדיין בניסיון קלוש אחד להשתלט על עצביי, וגם מנסה לפענח
את מניעיי אלה או אחרים, אני יושבת וקוראת ספר ילדים נוסף
שלמעשה מסובך ואגב "חובשת כתר הנייר",  הלוואי והיה קורה לי
קסם אחד.
זה היה פותר הרבה מבחינתי מבחינה כזאתי או שונה, או לפחות מספק
לי חומר לכתוב ביומן, מילא.
אני עדיין  חושבת, בין כך ובין כך, שאני אמשיך לצאת מהבית,
ולחזור באימרת "הלוואי והייתי נשארת בבית",
והרי אני אומרת בהכרזה:
אם שנה הבאה אין לי דייט לסילבסטר
אז זה סימן שלעולם לא יהיה לי, כי יש עליי קללה!!!!!!


מוקדש לנורית זרחי, מחברת הספר "חובשת כתר הנייר", מומלץ!