אייסה בסייסה


"תגידו, קרנף דוהר ברחוב שלום-עליכם במהירות של מאה קילומטר
לשעה ונתקל עם הקרן בחומה של בצפר תל-נורדוי, מרסק אותה או לא
מרסק ?"
רוני ואני ידענו את התשובה בעל-פה, אבל תמיד אהבנו לענות לרובי
מחדש ולהראות שגם אנחנו יודעים וראויים להילקח לסאפארי הגדול
באפריקה. אפריקה שאין בה דמדומים, אפריקה שבה "רגע יום ומשנהו
לילה".

כל יום שלישי היינו רצים לקיוסק של פרנקל וקונים חוברת טרזן
חדשה. כל שבוע נלחמנו בקאניבלים, אריות וסוחרי-עבדים. היו המון
הרפתקאות אבל רק לרובי היו האמצעים להשתתף בהן באמת, כשיהיה
גדול, כי היו לו המון דודים שנותנים מתנות. שמענו על דוד
באוסטרליה ודוד באמריקה ודוד באפריקה, שהבטיח לתת לו רובים,
קשתות, חיצים וכל שאר הציוד הדרוש באפריקה. בקושי הצלחנו לשכנע
אותו שייקח אותנו כנושאי כלים. בסוף הסכים בתנאי שרק לו מותר
לירות.

והיה גם הדוד אוסקר, שאותו אפילו ראינו בעיניים. הוא היה נוהג
בטנדר קטן שעליו היתה הכתובת "קפה תקה" ורובי אמר שגם
בית-חרושת עלית שלו, אבל התקלקלה לו המכונית השנייה.

רוני היה גנרל מבטן ומלידה. בגנון התחפש לסרן. בגן-חובה לסגן
אלוף ועכשיו, בכיתה בית, הבטיח לנו שבפורים יהיה הרמטכ"ל. אבא
שלו היה בבריגדה ופעם הראה לי בסודי סודות קסדה סדוקה שהיתה
שייכת לחייל שנהרג בקרב במדבר-המערבי, חצי-מטר מאביו.

ואני אספתי בולים ולכן כל מה שנותר לי היה לשתוק ולהקשיב.

אותו אחר הצהריים ישבנו על החומה של בית-ספר תל-נורדוי. רובי
שאל את חידת הקרנף הדוהר ורוני ענה ותאר איך רסיסי החומה
המנופצת עפים עד סירקין. אחר-כך, בפעם האלף, ניסה רובי להסביר
לנו את כוונת המשפט שחזר והופיע בכל חוברת טרזן: "באפריקה, רגע
יום ומשנהו לילה".
" ברגע כזה, אם אתה מכוון את הרובה לאריה, אתה חייב לירות
מייד, כי בעוד שנייה יהיה חושך ולא תראה אותו יותר."

גם אצלנו, בסוף רחוב מנדלי, מאחורי מלון דן, עמדה השמש לשקוע.
הדמדומים שלנו התארכו, לא כמו באפריקה ורוני הציע לפתע:
"בוא נלך לגבעות הכורכר מעל שכונת מחלול. יש שם מערה שפעם
התחלתי לחפור והיום, ביחד, נוכל ממש לעשות בה מקלט ונשאר שם כל
הלילה וכשיגיעו הצוללות הגרמניות עם שחר, נחסל אותה באש
להביורים".

זה היה מפתיע. עד כדי כך שרובי הסכים לוותר על הספארי ועד מהרה
כבר חצינו את בן יהודה והמשכנו לאורכו של רחוב הירקון והגענו
לגבעות הכורכר החולשות על הים הגדול. התחלנו לחפור במרץ וכעבור
שעה קלה כבר יכלה המערה להכיל את שלושתנו ולספק לנו את המסתור
הדרוש. בדיוק אז הגיעו משכונת מחלול שני קטנים, מכיתה א'
כנראה, ושאלו מה אנחנו עושים.

"זה לא עניינכם"
"זה כן.
 אם תמשיכו לחפור, הגבעה תתמוטט על הבתים שלנו בשכונת
מחלול".
"אל תבלבלו במוח ותעופו מפה"

הסתלקו. אנחנו היינו בכיתה ב' והם היו קטנים.

באפריקה רגע יום ומשנהו לילה. אבל אצלנו התמשכו הדמדומים עוד
שעה ארוכה עד  שצל גדול החשיך את פתח המערה. הצל הגדול היה
שייך לגדול. אולי מכיתה ז'. הוא בא לעזרת שני הקטנים שהשתרכו
מאחוריו.

"למה לא שמעתם בקולם והמשכתם לחפור?"
עכשיו היינו ילדים טובים וניסינו להסביר שלא ידענו שהגבעה
התמוטט.
"הייתם צריכים להפסיק לחפור כשאמרו לכם.
 עכשיו כבר מאוחר מדי ומגיע לכם אייסה בסייסה".

אני לא יודע מה רוני ורובי חשבו, אבל אני הייתי מבועת. ראיתי
איך הגדול הזה מפשיט אותי ושולח אותי בלי בגדים לרוץ בבן-יהודה
עד הבית. ולא היה לאן לברוח ואי אפשר היה להמלט. הגדול ציווה
עלינו ללכת בעקבותיו, בשביל הצר והתלול לעבר גן העצמאות. שני
הקטנים שמרו מאחורה, מוכנים לשים רגל לכל מי שינסה לעשות
חוכמות. אחרי חצי שעה הגענו לגן, הגדול הוביל אותנו לרחבה קטנה
והושיב אותנו על ספסל.

"אתם תשבו כאן" אמר ותלש ענף ארוך וגמיש מעץ סמוך, "ואתה
תקום". הצביע לעבר רובי, "תיגש לפה ותפשוט את שתי הידיים
לפנים, ככה" אמר והדגים איך רובי יעמוד בדום, ידיו מתוחות
לפנים וגבן כלפי מעלה.

רובי ציית והעונש לא אחר לבוא. שלוש הצלפות עם השוט המאולתר.
זה לא נראה נעים במיוחד, אבל הרבה פחות נורא ממה שדמיינתי.
"עכשיו אתה" פנה אלי ואני מיהרתי, כמעט בשמחה, לקבל את המגיע
לי. השוט הכאיב, ההשפלה היתה גדולה. אבל כאמור, זה לא היה
כל-כך נורא.

ואז הגיע תורו של רוני. הוא עשה את דרכו בידיים מושטות לפנים
ועצר לפני הגדול. כשזה הרים את השוט, וללא כל התראה מוקדמת,
זינק רוני, חטף מידיו את השוט ושבר אותו לשניים על הברך.
השתררה דממה. מתוחה ומעיקה. מה הוא יעשה לנו עכשיו? הגדול הביט
ברוני, הקטנים הביטו בגדול ואנחנו השפלנו עיניים.

הוא הסיר את המבט מרוני ופנה אלינו:
" ההוא גבר. אתם סתם פחדנים. עכשיו אתם יכולים להסתלק מפה".
אמר,
אסף את הקטנים ונעלמו בשביל הצר, בחזרה לשכונת מחלול שניצלה
אותו ערב מן הגורל המר שיהיה מנת חלקה כעבור עשר שנים.


הדרך הביתה עברה בשתיקה לאורך חלונות הראווה האפלים של
בן-יהודה. בפרישמן, מיד אחרי הפניה שמאלה, ניסיתי להציל את
המצב. הפניתי את תשומת לבם של לאוסף הבולים בחלון של "רובין,
חנות למכשירי כתיבה". היה שם בול "דאר-עברי" נדיר עם שובל, אבל
זה לא עזר. כשהגענו לחומת תל-נורדוי בפרישמן-פינת-סירקין,
עמדנו להיפרד לעולמים. אני מזרחה לדב-הוז, רובי דרומה
לשלום-עליכם ורוני צפונה למאפו.
רובי עוד ניסה להציל את המצב, בפעם האחרונה:

"תגידו, קרנף, אם הוא דוהר במהירות עצומה של מיליון קילומטר
לשעה, יפוצץ את החומה או לא?"

"עכשיו זה כבר לא משנה כלום"
אמר רוני הגיבור בקול יהיר ופנה לביתו מבלי להגיד לנו שלום.