למה את דוחה אותי?
למה את לא יכולה לקבל אותי עם כל מה שאני?
איך זה שנורמלי זה הדבר היחידי שעובר לך בראש?
למה רק מה שנורמלי יכול להיות לי טוב?
תגידי לי את, למה כולם יותר טובים ממני?
למה תמיד אני רואה בעניים שלך את האכזבה התמידית שלך ממני?!
למה אני חייבת להסתכל לך בעניים ולראות את האכזבה שלך ממני,
כאילו שאת אומרת "חבל בכלל שהיא כאן אתנו",
למה את גורמת לי להרגיש את זה?!
את אמורה לתמוך בי ולקבל אותי, לא לאיים עליי שתזרקי אותי אם
אני לא ישחק לפי הכללים שלך!
אני לא את!
אני לא רוצה להיות כמו כולם כי זה יעשה לי טוב.
תביני, אם אני כמו כולם אני יהיה כמו כולם;
אבל אני לא, לפחות אני חושבת שאני לא,
תני לי להבין מי אני בעצמי...
אל תחסמי אתי, אל תגבילי אותי בתוך החדר שלי, בתוך עצמי.

גם אם אני לסבית אמא, גם אם אני דו אמא, גם אם אני לא רוצה
לעשות צבא,
תהיי אמא שלי, ואל תגידי לי שתזרקי אותי מהבית...
כי אין לי עוד בית.
   
   

 
אמא,
תני לי להיות מי שאני,
תני לי לדפוק ת'ראש, תני לי להתמסטל,
תני לי לעשן גם אם זה יכול להרוג אותי מחר...
תני לי לחיות הרבה ברגע, ולא טיפה במאה שנים,
כי אני ואת יודעות,
שאני לא יחזיק מעמד כאן, עוד מאה שנים.





(משפחת פאר המאושרת)