שיחה על אפשרויות.


שורה של תסריטים קצרים עוברת מול העיניים שלי.בוקר קר,קר
מאוד.קפה חם מתפשט בגוף שלי ומזכיר לי קצת חמימות רחוקה.עשן
הסיגריה עוטף את התמונות הקצרות ההן בערפל מתוק,מציב מסך ביני
לבין שאר העולם שמסתובב בהמולה באולם.יכול היה עכשיו להצמד אלי
מתחת לשמיכה ,בחדר החם של המלון היפה הזה,להעביר ידים
חמות מתחת לכתונת הסאטן החלקה,להפשיל אותה לאט,לגעת בי באותם
המקומות ששמורים לו,לחדור אליהם, להנות מאותה אהבה חפוזה
,אסורה וסודית.איזה בחירה הוא עשה שהביאה אותו להמנע מכל
זה,להתלבש מוקדם ומהר,ולחזור לחיים האחרים שלו.
הקור מעוות את שולי התמונה,מפרק אותה למולקולות עשן ושולח אותה
למעלה,כדרכן של משאלות.אני מחכה שיבוא להפרד ,מציתה עוד
סיגריה,רוקמת על צעיף העשן תמונות אחרות.יכול היה עכשיו
לחזור הביתה,לאשתו,לחבק את הגוף החם שלה,להעמיד פנים שהוא הכי
אוהב אותה,שהוא חושק בה,לשכב איתה בסערה ולהגיד לה כל מיני
מלים מחממות.אבל,גם את זה הוא לא עושה עכשיו.אפילו ארוחת בוקר
רגילה של מלון יכולה להראות נחשקת במצבים מסויימים.אפשר לשבת
בנחת,לשתות קפה גרוע,לקרב לאף קרואסון מחומם וריחני
עד שהפירורים שלו יפלו על החולצה הנקיה,אפשר להושיט יד ולהוריד
את הפירורים האלה אחד אחד,לאט לאט,  לקחת פירור שלא קיים
מזווית הפה וכל אותו הזמן להביט עין בעין.אפשר לקום מארוחת
בוקר כזו וללכת מהר למקום נחבא בחוץ ושם לגנוב נשיקה ארוכה
ולהחליף את כל הטעמים שבעולם.אז במה הוא בחר ולמה הוא נאלץ
לוותר על כל זה.הטעמים אינם ורק טעם הסיגריה מעורב בקפה מתקרר
ממלא את הפה שלי.האנשים מסביב נראים קצת מטושטשים,לא אני לא
בוכה.מה פתאום.זה רק הדמעות ואני מורידה במהירות משקפי שמש
גדולים,אף אחד לא יראה איך אני מנסה ליבש אותן במהירות.זה גם
כי ראיתי פתאום את התמונה הבאה והרגשתי פתאום את הכאב
שהיא מסתירה.גם בעיניים עצומות התמונה הזו תעלה,ברורה ומצליפה
בפנים כמו האוויר הקר של בוקר דצמבר.

גם את זה הוא יכול,להתקרב אלי פתאום בחדר,רוחות זרות משתוללות
לו בעיניים,לתפוס את ידי בכוח לא מוכר ,להטיל אותי על המיטה
הקשה,ולהצמיד אותי למזרון בכל כוח גופו הגדול והחם.הוא יכול
היה לקרוע ולהוריד ממני את הבגדים,להפריד את רגלי ברגליו
ולחדור,ולחדור עד שהסערה בעיניו חולפת ואחר-כך ליפול עלי
,לצנוח מרוקן ותשוש,ולהתעורר אחרי שעתיים בלי שיהיה לו מושג מה
בכלל קרה כאן.אני כבר יודעת שיש לו גם את האפשרות הזאת
שאחריה אני מחזיקה בפנים סימנים כחולים והרבה דמעות. אני לא
נתתי לו את האפשרות הזאת אבל בכל זאת יש לו אותה,והוא בחר
אחרת.

התמונה הזו לא מתפוגגת רק אחרי שניות ארוכות ולתוך הבהירות
החדה שלה הוא מופיע פתאום.רחוץ,נקי,חיוור ועצוב.ענן ריח מוכר
מלווה אותו.אני קמה,הוא מושיט לי יד חמה וחזקה,מושך אותי אחריו
לחדרון שירותים קטן ואטום.הוא רועד,אולי קצת מקור,העיניים שלו
אדומות מקור הבוקר.אולי.מנשק אותי נשיקה של נידון למוות עם טעם
של סוף,אפילו אם זה זמני,מחבק אותי הכי חזק,אני מרשה לעצמי קצת
להתפרק והבכי הנשלט מעביר בי צמרמורות ,מרעיד גם אותו.אני רוצה
להגיד לו הרבה דברים עכשיו,שידאג לעצמו טוב-טוב,שלא יתפרק לי
פתאום,שיזכור תמיד

שאחרי כל חושך מחכה אלומת אור,אבל אפשרות אחת אין לנו
עכשיו,האפשרות לדבר.