היא הסתכלה עליי במבט כזה, חודר, במבט כחול עמוק שניבט מעיניה
התכולות, הרגשתי כאילו אני עומד להינמס, והיא המשיכה לעמוד
מולי, להסתכל עליי בשקט..
כאב לי הראש מהמבט הקר שלה, רציתי למצמץ, להפנות את הראש, אבל
פחדתי..
חשתי שהיא תדע אם אני לא מסוגל לעמוד בפניה, לכן המשכתי לעמוד
מולה, ולא פציתי פה..
לבסוף היא דיברה...
ומה שהיא אמרה, צרם לאזניי ביותר....
ידעתי שאני לא רוצה לשמוע זאת אבל לא הייתה לי ברירה, היא לא
הותירה לי מקום מפלט, הגנה בגופה על הדלת היחידה שהייתה בחדר
הקטן והמחניק ההוא....
חשבתי שהיא לעולם לא תשחרר אותי..
לבסוף ההניתי להקשיב..
פספסתי כבר את הרוב אבל הספקתי לשמוע משהו...
"........ רק שתדע, אלון, שאני לא מסוגלת בלעדייך, אך גם לא
איתך.."
ובסיימה עם מילים אלו היא הרימה משהו מתיקה, דבר מה, שלא יכלתי
לראות מפאת החושך, הושיטה ידה למתג שיכבה את האור הקלוש שבמילא
לא הראה דבר..


אחרי כמה שניות עמידה בחושך מוחלט, שמעתי "באנג" חזק, עצום
מאוד קרוב אליי...
נבהלתי, הדלקתי את האור ומה שראיתי, גרם לליבי להחסיר פעימה
ועוד שתיים..


על הריצפה היה מצוייר לב אדום גדול שצוייר בחיפזון עם השפתון,
ובמרכזו היה חור של אקדח.....