סוסים פראיים כגלים של ים ידהרו בשדות,
נופים, כתמונה חייה, במגע יד ישתנו לטעמך,
וורדים, כבקבוקי בושם ישחררו את ריחותיך לאוויר,
ניסים, לפי פקודת אלפי קוסמים, יתבצעו במאות,
ירקות יבשילו בטרם עת רק כדי לענג את לשונך,
תופים ירעמו כמפל מים המתנפץ מראש העולם לקראת שובך.
ורק הרוח את שמך לא תדע,
עדיין מחכה במלוא התקווה -
לפגישה.

עולם שלם מחכה לך, רוצה בך, אך לא תבואי.
קהל גדול יתאסף לרגל שמועה על בואך.
אך עד מהרה את האמת יבין,
ולביתו, כנשמה מתה, ישוב.
אך אין שמך שווה ערך לזאב,
בכל פעם מחדש יבוא,
יתאסף מלא תקווה בוערת,
כי רק אולי במקרה תבואי,
כי רק אולי במקרה יוכל להציץ לנשמתך הטובה.
אך לשווא, כי גם הפעם ריק היה מקומך,
מקומך היה ריק אך ליבם מלא תקווה.

ואני, בצד בודד, יודע את האמת,
בעת משבר, למי אפנה אם לא לך,
כסערה ענקית תבואי ותשטפי את צרותי לים.
ובמקומם, את אהבתך תשתלי.
אך הרוח, כילדה קטנה, תשב בצד ותבכה,
תבכה מקנאה.

ואם תשאלי את הילדה למה בוכה היא,
תענה לך שאולם שלי את,
היא, את ליטוף ידך לא תוכל לחוש,
היא, את יופייך לא תוכל לראות,
היא, את נשמתך לא תוכל לשאוף,
ולכן תשב בצד ותבכה,
תבכה, על הנס שלא בא וגם לא יבוא...