אני מסתכלת מסביבי,
לעלים הקטנים יש צבע אחר.
אני מגלה חלזונות שמטיילים להם על המדרכה,
ואני נמנעת מלדרוך עליהם.
מביטה בהם כשהם חוצים את שדרת הטחב במדרכה.

אני מביטה אל השמיים,
הם כמעט ריקים מכוכבים.
בוהה בחצי ירח מת,
חצי מטושטש, חצי קיים,
ונזכרת בי ....

לפני זמן מאוד קצר.
הייתי חסרת נשימה,
רציתי לצאת לרוח,
רציתי לרקוד בגשם ולשתות את מימיו.
רציתי להתפשט,
לגעת,
ללטף.

רציתי לשכב רטובה על דשא ,
מתחת לשמיכת כוכבים קטנה,
להתכרבל מתחת לאור הירח.
רציתי לצלול בשלוליות ענק.
רציתי לצוף, בלי לגעת בכלום.

כתבתי לו על הרים וגבעות
במקומות שכוחי אל,
כי אכן שכחתי שיש אלוהים.
ושהוא נמצא בי,
בכל מילה ותנועה.  

עכשיו כל נישה בי מהווה חלקה טובה
לקיום מצוות הקדושה.
כל החטאים יטהרו בי,
כשתגע בי,
כל הטבע  ייווצר מחדש,
כשתתעטף בי,
כשתטבע בי.

אני שוחה בחושי,
עוטפת צבעים כהים בעורי בלבן.
מתערבבת בך,
מתכננת את העבר שמת לו מזמן,
שוכחת את המחר.
רק אנחנו וכמה צלילים של מלאכים
שגוססים מהוויתנו גוף אחד.
אני לוקחת נשימה ארוכה,
שוטפת את הריאות,
באוויר חדש של לילה שתוי,
של בוקר הזוי.