גם כיום התחושה עוד קשה.
רק אתמול התפללנו לטוב והיה, קצת, טוב,
הכאב בגרון רק סימפטום שנותן סיבה טובה לא לדבר,

עטיפות אפורות של אלבומים ישנים מביעות חוויות של עשרות שנים,
אני זוכר אותה מהמכולת והיא לא זוכרת:
לא מכולת, לא ואתי, לא למה ובטוח שלא מדוע.

לא, ממש לא, אני לא הולך להצהיר על שגעון ולא על תיאוריה
לשינוי הסדר העולמי, כי היפנית שלי עוד מחפשת את עצמה, שם,
בתוך המרתפים.
נראה אותך שרה שיר חדש, כי לי אסור לכתוב עוד אבל.