כל כך הרבה דברים נוראים קורים כל הזמן ואני... לפעמים אני
מאבד תקווה.
שנאה בכל מקום, אנשים מחפשים סיבה לריב. הם כבר לא שומעים את
אותו קול ששמעו שהיו ילדים. אותו קול שרוצה לחיות בשקט, בשלווה
מבלי שאף אחד לא יכה, ישנא או יגזול ממנו את חלומו. התקווה...
התקווה נמוגה לה איפה שהוא בטירוף שסובב אותנו. אנחנו רוצים
להגיע לשלום, רוצים לראות את כל חלומנו מתגשם אבל אנחנו כבר לא
מאמינים למילים שיוצאות מפינו. הכל כל כך ציני ובעל מבט מזלזל
כאילו נישאר תקועים באותו מקום לנצח. להיכן נעלמה אותה תקווה
שגדלתי איתה, לאן נמוג החלום שלי... לאן?
אנשים לא מאמינים יותר. כבר אין קסמים בעולם, אין אגדות... יש
רק עובדות. ואלו שמעיזים לחלום, מעיזים להאמין ולקוות. כן אלו
שרואים את העולם בצורה שונה מהנורמה, אלו שיכולים לגעת בשמים
ולקטוף את הירח. מדוכאים על ידי החברה ההגיונית שלנו.
חלומותיהם נקרעים לגזרים מול עיניהם ונתחבים עמוק לבור חסר
תחתית כדי שלא יוכלו להביט בהם שוב ולחייך ולדעת שכן! זה יכול
לקרות!! זה אמיתי!!! אם לא לך אז לי!!! לי זה אמיתי!!!
שאני מביט במראה ורואה את עצמי אני רואה את הקסם ושאני מדבר אם
אנשים על אותו קסם הם צוחקים לא מאמינים "לשטויות שאני מדבר"
כפי שהם טוענים. שאני חוזר ומביט שוב במראה ההשתקפות רועדת
כאילו איבדה את כוחה להראות את הקסם וחיוכי התמידי נעלם למספר
דקות. הקסם נעלם, פוחד לחזור... כך זה לפחות נראה. ואז אני
עוצם את עייני נזכר בכל הסיפורים שכתבתי, בכל העולמות שיצרתי
בראשי ובכל האנשים שחושבים שמבטי השונה כל כך ממבט אדם
"נורמאלי" על העולם מפליא. באותו רגע הקסם ממלא אותי שוב
ואלפים, גמדים ושאר יצרי פנטזיה שכתבתי עליהם מופיעים וטופחים
על כתפי כמבקשים שלא אשכח אותם ושאמשיך להאמין בבלתי יאומן.
אני פוקח את עיני ורואה את עצמי שוב בצורה שעליה אני מדמיין את
עצמי בזמן שאני כותב ואותו קסם מתחזק כל כך סביבי שהוא משנה
אותי  ולו רק לשנייה לאותה דמות. חיוכי חוזר... חלומי לא נמוג
עדיין לא. אני יודע את האמת, החיים שאני יוצר בכתיבתי נמצאים
היכן שהוא וככול זמן שאני חי וכותב הם ימשיכו להתקיים. כשאספר
את סיפורי לילדי ואשלך מבט לשמים אראה שם דרקונים זהובים
מרחפים ומגנים על חלומי היקר לי מכל. כאשר ילדי יגדלו יספרו את
הסיפורים לילדיהם וכך הלאה. בצורה זאת עולמי אף פעם לא ימות
חלומי אף פעם לא יימוג ואותם דרקונים, אלפים ושאר יצירי עולמי
יגנו עליהם בכוח קסמיהם.
כל אדם זקוק לקסם אם זה מסוג אחד או שני. אך הרבה מאיתנו כבר
לא מאמינים בקסם שפעם היה לכל אחד מאיתנו... בילדות. אולי בגלל
האמנה שלי בקסם, אולי בגלל הרצון העז הזה להיות חלק מאותו קסם
שהמצאתי אני מסוגל לחיות את חיי בשקט ללא שנאה ולשמור על חיוך
תמידי. כדי להאמין באותו קסם לא צריך הרבה רק אותה אמונה
שהייתה לנו שהיינו ילדים אותה אמונה ותמימות שסירבתי לאבד.
אולי שאנשים יאמינו שוב בקסם הנפלא שטמון בכל אחד מאיתנו אולי
אז נזכה לשקט, לשלווה לחיים ללא פחד, מחלות ומלחמות. אולי...
רק אם סוף סוף נאמין... אז אולי.