אז עליתי לחדר וישבתי על הרצפה, נשענת על הדלת.בכיתי. ולא
מעצב.
כעסתי, כעסתי כ"כ, כי רק לפני שבוע ביקשתי שהוא עוד לא ימות.
והיו לי רק 60 שניות לבכות, כי הקטנים למטה, והם רעבים וצריכים
לישון, ומחר יש בי"ס. ואמא עם אבא, ועידו מנסה להיות אח גדול
גיבור ולהכין חביתה בלי להתרגש. ותמר ויאיר ואסף. כל אחד עם
עצמו. אז ירדתי ומחיתי את הדמעות. וכולם הלכו לישון. וסיפרתי
להם שסבא מת. מוזר איך שהם קיבלו את זה בטבעיות- אז עכשיו הוא
בשמים. כן, נכון, הוא בשמים אבל עוד יומיים הוא יירקב באדמה.
ויום שישי מגיע ואנחנו נוסעים. ואמא שקטה ואבא שלי עצוב. ועידו
יגיע מנתניה ואני ויאיר ואסף יושבים ולא יודעים או לא רוצים
לדבר.
ואז אנחנו מגיעים לבית שלהם. והכל כ"כ מוכר חוץ מהאנשים שלמרות
שהם חצי משפחה לי, אני מכירה אותם רק מסיפורים. ואז אני רואה
איך מישהו אחר יושב בכיסא שלו, ואני מחבקת את אישתו והיא לא
מרפה מיד.
ואני מחכה לסבא שלי שייצא בכבדות מהחדר ויתפלא בפעם האלף איך
זה שאני יותר גבוהה ממנו, ובואי תני נשיקה. אבל הוא לא יוצא.
ומישהו או אולי מישהי מוציאים גלויות שצייר וכתב לילדים שלו
כששכב פצוע בבי"ח. ואני חושבת כמה שאני לא מכירה את החיים ואת
האיש שהוא היה, רק שהוא סבא שלי אני יודעת. ומתגלגלת לי מחשבה
בראש והיא קצת איומה- למה הוא לא כתב לאבא שלי? ויש תשובות אבל
אני לא יודעת אותם.
ואומרים שצריך לסוע. ונוסעים ןצפוף באוטו למרות שיש לידי מקום.
ואנחנו מגיעים. וכל המשפחה של אמא שלי באה לחבק ולנשק ומי בכלל
צריך אותם.
והחברים והשכנים. ואני עם פרצוף נחמדת, צמודה לאסף שלא יכול
עוד וליאיר שמשחק סנייק עם הפלאפון. וצריך להיכנס. ואני דוחה
את הרגע.
מי רוצה להכנס ללויה של סבא שלו?
אז אני דואגת שהפלאפון כבוי ואנחנו נכנסים.
חם. והשמש שורפת לי את הגרון והרוח עם האבק מייבשת לי את
העיניים. ואנחנו הולכים אחרי סבא שלי. ואסף לא מוצא את עצמו.
ואבא בוכה ואמא מחבקת אותו. ועידו שואג מבכי וכל הדודות איתו.
טישו. קח. הנה חיבוק. ואני רק משגיחה על יאיר. הוא לא בוכה.
אח"כ הוא יבכה אבל קצת, כי הוא גבר שעוד לא בן 15 ואסור לו
לבכות. רק אחר כך כשגדולים מותר.
והדמעות זולגות לי מהעיניים כי סבא שלי התכווץ ונראה שחנוק לו
שם מתחת לטלית. ואנחנו מגיעים לבור של סבא. ושיא הבכי עכשיו.
והדמעות זולגות לי . אבל לא החוצה. פנימה. יוצרות שטפון איפה
שהזכרון שלי מלפני שבוע שאבא הזכיר כמה אני דומה לסבא באופי.
ועכשיו אין דימיון. רק שטפון של דמעות שמתבלבלות לי כמו החיים
וזולגות לכיוון הלא נכון. וסבא שלי כבר בתוך הבור. ומכסים אותו
בחול. וקדיש. והכתפיים של אבא רועדות. והנחת זרים. ואני מתגאה
שסבא שלי חייל ונלחם. והפרחים וההצדעה של החייל. ואני מתחילה
לצחוק כי פתאום אני רואה את כולנו מהבור של סבא וכולם נראים
מגוחכים. טמבלים כולם. הוא רצה למות והוא ניצח אתכם גם כשכל
המחלות ניצחו אותו. ואבא שלי מסתובב אלי ומבקש חיבוק. ואני כבר
צוחקת בקול. אבל, זה בסדר, זה נשמע כמו בכי.
ואנשים שמים אבנים.
ואני מחפשת בעיני אבן מיוחדת. אבן לסבא שלי.
אבל דודה שלי דוחפת לי אבן ליד. ואני שמה אותה.
והולכים הביתה. ולא שמתי אבן לא שמתי אבן ממני.
ועכשיו, סבא שלי קבור. ויש לו מציבה. יפה. מכוערת.סוגרת עליו.
חונקת עוד יותר. ובחרתי אבן. בינונית. וניקיתי את החול שדבק בה
והבטתי בה מכל הכיוונים.
ולא שמתי אותה.
הבאתי אותה לאחי הקטן.
והוא הניח אותה בתמימות של ילד בבית קברות
על הקבר של סבא שלי..