זה היה בקיץ, באתי לבקר אותו. כבר הרבה זמן לא ביקרתי אותו,
התגעגעתי. עברתי את דלת הכניסה, מסביבי היו אנשים, אנשים שמאסו
בחיים. מכל חור נשמעו צעקות של כאב, של ייאוש זה הפחיד אותי,
זה גרם לי לחשוב על מוות.
ואז... ראיתי אותו, הוא הסתכל אליי מלמטה מכסא הגלגלים שלו,
הוא היה כל כך רזה (לא כמו שזכרתי אותו, בכלל לא) העור שלו
נתלה על עצמותיו. הדבר היחיד שבלט בו זה העיניים, העיניים
הכחולות שלו, אלה שעוצרות לך את הנשימה כשאתה מתבונן בהן.
העיניים שלו היו עצובות ובאותו הזמן שמחות, שמחות לראות אותי,
הוא שמח לראות אותי ואני פחדתי.
התקרבתי ונתתי לו נשיקה על הלחי, הרגשתי את הזיפים שלו, הם
דקרו אותי. באותו הרגע רציתי להודות לאלוהים שאני רואה אותו
אבל לא יכולתי, רציתי לבכות אבל לא לימדו אותי איך.
הוא החזיק סיגריה, שואף לאט, לאט, את הרעל הזה לתוך הריאות.
ואני חשבתי איך זה שלא אכפת לו מהחיים, ממני. אחרי כל מה שהוא
עבר, בגלל הרעל הזה, הוא שם במקום הזה ולא איתי.
טיילתי איתו שם, בגיהנום, לא דיברנו רק הקשבנו זה לזו בלי
מילים (הן מיותרות). האנשים במקום הזה, הסבל שלהם, הסבל שלו,
אני הרגשתי אותו, ועברה בי צמרמורת בכל הגוף.כשעברנו דרך אחד
החדרים שמעתי אשה שצעקה "הצילו, תצילו אותי..." אני רציתי
להציל אותה, באמת שרציתי. והיה גם איש שחשב אותי לבתו ורצה
לבכות איתי,רציתי לבכות,אבל...לא ידעתי איך. בסוף אמרתי
להתראות וקיוויתי שזאת אמת ובאמת עוד נתראה, קיוויתי.
אחרי זה, בבית למדתי לבכות, ובכיתי,בכיתי אל האשה שביקשה
שיצילו אותה ובכיתי אל האיש שרצה נחמה אבל בעיקר בכיתי אליו,
בכיתי אל האיש אם העיניים הכחולות.