[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון הו
/
הרעיון החדש של מוטי

עכשיו שקט. התהפכתי על המזרון בחוסר מנוחה, מציץ בכוכבים שנתלו
על החלון. אף פעם לא הסתכלתי עליהם בצורה הזו, זה תמיד היה כמו
להסתכל על מפה, כוכבים מיושבים נראים צהובים, הלא מיושבים
נראים כמו פעם, לבנים. אולי האופן שבו ריצדו גרם לי להביט בהם
כך, אולי מפני שעד היום לא הבחנתי ביצירה כל-כך שלמה, אבל
כל-כך בודדה. נורת החיווי שבגב ידי אותתה שפעילות חשמלית
קיצונית נרשמת ברגעים אלו. אזור לא מנוטר במוח, ייצר מנה הגונה
של חשמל, וחימם את המעבד המרכזי יתר על המידה.  לא יכולתי
להירדם, שעה ארוכה בהיתי בכוכבים. לא יכולתי להסביר את המחשבות
בלי לראותן, לא יכולתי לשמור אותן לאחר-כך. ניסיתי לפרשן
במילים, אך ללא הצלחה. השירות לעיבוד מחשבות מתנתק בשעה תשע
בערב. שחררתי כמות נוספת מההורמון השינה ולבסוף הצלחתי לעצום
את העיניים.

בשעה תשע בבוקר, הקשר למחשב המרכזי חודש. התיישבתי בכיסא
העבודה והתחברתי לרשת. לאחר שניה וחצי פתחתי את הדלת למדגרה.
כל שלושת הרעיונות שבראתי במהלך השבועיים האחרונים היו מוטלים
מתים, ללא רוח חיים. עיניהם פקוחות במבט מופתע וידיהם פרוסות
לפנים, כמנסות לעצור מישהו מלהתקרב אליהם. כל הרהיטים האחרים
בחדר נשארו מסודרים כמו שעזבתי אתמול בשמונה וחצי בערב.

זה מעולם לא קרה לי, מעולם. פתחתי ערוץ תקשורת נוסף לעמדת
המנהל.

"אדוני..."
"כן מוטי, מה רצונך?"
"אני חושב שמשהו קרה לי, משהו מאד מוזר, אני לא יוכל להגיש לך
שום רעיון, לא היום, ואולי גם לא מחר."
"על מה אתה מדבר?"
"אני לא יודע. סליחה,  מצטער שפניתי אלייך."
"מוטי! מוטי..."

ניתקתי את ערוץ התקשורת עם המנהל ופתחתי ערוץ נוסף לתמיכה
הטכנית.

"שלום, מדבר מוטי."
"כן מוטי, במה ניתן לעזור לך?"
"אני לא יודע בדיוק מה לומר. כל הרעיונות במדגרה..." עצרתי
לשניה, מנסה לבחור בתיאור הנכון, "חכה שניה, אני מחבר אותך
לחדר העבודה שלי."

חיברתי את הצמתים שלנו והזנתי את הכתובת ואת המפתח. בזמן הזה
פתחתי ערוץ נוסף למזכירה שלי והודעתי שאני לא מתכוון לקבל שום
הודעות היום.

נורת החיווי על גב ידי הבהבה בצבע צהוב ואחר כך בירוק.

"קבלת את המפתח למדגרה שלי?"
"תשמע מוטי, יש לנו בעיה. הקוד לא אושר."
"מה זאת אומרת לא אושר? אבל זה המפתח!"
"אני יודע, אני יודע. תראה אנחנו מנסים כרגע לפרוץ פנימה."
"אבל... אני לא מבין. אני כרגע נמצא בתוך החדר שלי. אני בכלל
לא שומע כלום."
"אתה יכול לפתוח לנו את הדלת?"
פתחתי את הדלת, אף אחד לא עמד בחוץ.

"פרצנו את הדלת. רק רגע, מישהו נמצא אצלך במדגרה... "
"אין פה אף אחד!" זעקתי בחזרה
"אני חושב שראיתי אישה בחדר, או צל של אישה, היא חלפה כה
מהר..."
"זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות, אתם נמצאים בחדר
אחר." צעקתי בכעס.
"אני לא יודע מה לומר לך. חכה, חכה שניה."

לא הורגלתי בשקט הזה ולא לחוסר ודאות.

הטכנאי ביקש ממני לבצע השוואה של כתובות ומפתחות. התוצאה
חיובית, הכתובות זהות וגם המפתחות.

שוב השתרר אותו שקט שלא הורגלתי בו, מאיים ולא מובן.

לאחר שניות ארוכות חזר אלי הטכנאי וביקש ממני להתנתק ולהתחבר
שנית למדגרה.

מצאתי את הדלת פתוחה, שני אנשי חדר ההתקנות עמדו במרכז החדר
אובדי עצות. הגעתי לאותו החדר, רק ללא הרעיונות.

"אני לא מבין מה קרה כאן, פתחתי היום את הדלת וראיתי את שלושת
הרעיונות האחרונים שעבדתי עליהם מוטלים מתים, כאן בדיוק, איפה
שאתם עומדים. מה קרה כאן לעזאזל?"
"ההשערה היחידה שאני יכול להעלות:  שהמדגרה שלך היתה טעונה
בזיכרון השמור גם לאחר שנסגרה מערכת ההפעלה שלך. כשנכנסת היום
בבוקר, קיבלת רק העתק של המדגרה. המדגרה שאנחנו נמצאים בה כרגע
, הוזנה בנתונים שלא בשליטתך. אני עדיין לא יכול להסביר מה
קרה, אבל  ברגע שסגרת את הדלת של ההעתק, הזיכרון הוירטואלי שלך
התנקה. זה נראה כאילו משהו מחק את המדגרה שלך וייצר מדגרה אחרת
במקומה..." אמר איש ההתקנות הראשון, מחפש את מבטי האישור מאיש
ההתקנות שעמד לידו.
"ומי האישה הזו? ממתי רעיונות נראים כמו אישה ?" שאל אותי איש
ההתקנות השני.
"אני לא יודע, זה לא קרה לי מעולם."
"מוטי, אנחנו צריכים שתגיע למעבדה במהירות האפשרית, אנחנו
חייבים לראות מקרוב את המעבד שלך."

השעה היתה 9:10. בפעם הראשונה לאחר חמש שנות עבודה, נאלצתי
להפסיק לעבוד לפני סיום העבודה החוקי ולהתנתק מהרשת.

מחשב הבניין קיבל את הכתובת החיצונית והזין את סיפור הדרך
לקפסולה (כלי רכב דמוי כדור אליפטי שנע ברשת של כבישים תת
קרקעיים) שחיכתה בחניה. התנעתי, והוסעתי למעבדה. אני גר בקבוצת
איים מול חופי תל-אביב. זו שכונה ישנה יחסית שנבנתה לאחר תחילת
יישום החוק העשרים וחמש (החוק אומר " אין לגור  מעל, מתחת ועל
פני תל-אביב".).

הושבתי על שולחן התקנה טיפוסי. שני ערוצי תקשורת נפתחו. הראשון
עבור המנתחים והשני עבורי.

"תראה מוטי, אנחנו נבצע סריקה על הרישומים שנאגרו במערכת
ההפעלה שלך ב- 24 שעות האחרונות. מה שלא נמצא שם, אני מאמין
שנמצא ברישומי המעבד שלך. רק לאחר מכן, אם נרגיש שלא הגענו
למסקנות ברורות, נכנס למעבד שלך." אמר ראש צוות הטכנאים.

זמן עיבוד הנתונים שבחלקו מתבצע על-ידי אדם, לא ניתן להערכה.
עיני שהו בתקרה, מנסות לזרז את הזמן ככל האפשר. בקיר ממולי
רוקעו אחד עשרה החוקים מאז הוחלט על שימוש באמצעים מלאכותיים
בגוף האדם. בשנת 2050 ניתן היה למפות 95% מהמוח האנושי. תוצאות
הבדיקות פסלו את תיאוריית האונה הימנית והאונה השמאלית. האדם,
כך גילו, מסוגל לתרגם רגשות ומחשבות, הן באונה הימנית והן
באונה השמאלית, אך בפיזור אסימטרי ובאיכות משתנה. לאחר איסוף
הנתונים ובניית אוכלוסיות מיקוד, נמצאה אחידות  ברמת קבוצות.
המחקר הוכיח ששיטות החשיבה והרגש באדם אינן קשורות למיקום
גיאוגרפי או אתני. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, הגדרת גזעי
האדם הוגדרה על פי צורת עבודתו של מוח האדם ולא על פי נתונים
אנתרופולוגים וסוציולוגים. לפיכך, הותאמו חוקי יסוד שיתאימו
למצב החדש. החוק הראשון אומר ש"לכל אדם חייב להיות יעוד
בחיים". החוק השני אומר ש"יש לאפשר לתודעת האדם להתגבש באופן
עצמאי עד גיל המעבר- הוא גיל 18." בגיל 18 עובר מוח האדם
ניטור, כלומר מושתל מעבד המותאם לצרכי תודעתו ואפיונו של האדם,
בהתאם להגדרת הקבוצות.

ראש צוות הטכנאים הביט בי בעיניים מודאגות.
"מצאתם משהו? הצלחתם לתקן את זה?"
"לא מצאנו שום דבר במערכת ההפעלה שלך שיכול להעיד על כשל, אבל
כן מצאנו כמה רישומים לא שגרתיים בקובץ המשויך למעבד המרכזי
שלך. בשעה 9:32 בערב מישהו בעל כתובת לא ידועה ניסה להתחבר
למחשב המרכזי שלך, וזה חוזר בשעה 10 ובשעה 11:30. בשעה 8 בבוקר
למחרת, הופיעה הודעת כשל - התקנה נכשלה."
"איך זה קרה? לא הייתי מחובר באותה שעה לשום אמצעי תקשורת
חיצוני."
"מה עשית באותם שעות?"
"קצת לא נוח לי לדבר על זה."
"אני מקווה שלא עברת על החוק."
"תראה אני בסה"כ הכרתי מישהי אתמול,  ישבנו במשך שלוש שעות
ודיברנו, רק דיברנו, ללא התערבות של המעבד, וללא שימוש בסורק
מראות כלשהו, הרי מערכת ההפעלה מכבה את עצמה לפי החוק בשעה
9:00 בערב. אתה יודע שאני לא יכול להתערב בפעולות האלה."
"איך הכרת אותה?"
"מתוך המאגר."
"מה עשית אחר כך?"
"כל הדברים הרגילים, חזרתי הביתה, הלכתי לישון, קמתי בבוקר
והתיישבתי על כיסא העבודה."
"טוב, אני מצטער, אבל תצטרך לבלות אתנו לפחות עוד כמה שעות.
אנחנו נאלץ לעבור מיפוי מחודש בכל זאת."

נשכבתי על שולחן ההתקנה. לאחר דקות מספר הוסרה הקליפה החיצונית
של המוח. וילון הפריד בין מוחי לשאר ראשי וגופי, בצד אחד
המנותח, בצד השני המנתחים. המשכתי להביט בחוקים בזמן שהמנתחים
החלו את עבודתם. החוק השלישי - "כבוד האדם וחירותו הוא ביחס
ישיר להתאמתו לקבוצה. כבוד הקבוצה וחירותה היא ביחס ישר
להגדרתה". אני הייתי משויך לקבוצה קטנה אך לא מבוטלת שנוסדה רק
לפני 50 שנה. קבוצה שבבסיסה אחראית על יצור ושיווק רעיונות.
לא עוד סופרים, לא עוד משוררים, לא עוד מחזאים, לא עוד
תסריטאים. כל אלו היו עכשיו תחת ההגדרה - מגבש רעיונות - מקצוע
המגדיר, צורה חדשה של המחזה, יכולת לתרגם רעיון מופשט ככל
שיהיה להמחזה מותאמת לקבוצות השונות שהוגדרו בעולם. החוק
הרביעי אומר - "לא יתכנו יחסי גומלין בין קבוצות שונות שלא על
בסיס משותף". הכוונה הייתה טובה אבל היישום בעייתי, כדי ליצור
את ההרמוניה שכל העולם חיפש נואשות, אנשים נאלצו לתקשר באמצעות
ממסרים, אם על ידי שימוש ברשתית מלאכותית ואם על ידי שימוש
באוזניה מלאכותית. החוק הזה לצערי ולצער רבים אחרים, אילץ
אותנו לחיות חיים מאד מתוכננים בהעדר ספונטניות בסיסית. החוק
אילץ אנשים לקבוע, לברר, ליישם ולהחליט בעזרתו האדיבה של המחשב
המרכזי, או בעזרת הממסרים.

"אני חושב שסיימנו כאן, מוטי. לצערי לא מצאנו כלום. בצענו
כוונון במערכת ההפעלה שלך וניקנו כמה תאים מהזיכרון. הכנו לך
מדגרה חדשה. מחר תוכל לחזור לעבוד. אני מציע לך שתנוח עד מחר."


חזרתי לקפסולה ומשם ישר הביתה. נשכבתי על המזרון במטרה לישון.
מערכת ההפעלה עדיין עסקה בעיבוד הנתונים החדשים שהוזנו אליה.
הקשרים הישנים נוצרו מחדש  אחד אחרי השני. עצמתי עיניים
ונרדמתי. בשעה 9:00 בערב מערכת ההפעלה כבתה בצורה אוטומטית.

קמתי מהמזרון והזנתי כתובת חיצונית חדשה למחשב של הבניין. את
הכתובת קיבלתי רק אתמול בשעה 11:30 בלילה. לבשתי את מיטב
המחלפות שמצאתי בארון וירדתי למטה.

אתמול בלילה בשעה 9:30 עברתי על החוק הרביעי. הכרתי משהי
במקרה, ללא תכנון מוקדם. לא חיפשתי במאגר. שיקרתי. פגשתי אותה
בחלקיק שניה כשנסגרה דלת המעלית, חיכיתי בחוץ במסדרון למעלית
וירדתי אחריה. אני לא יודע איך הצלחתי, אבל הגעתי לקפסולה שלה
לפני שנסעה. זהו מעשה לא מקובל. היא הביטה בי ואני בה. אין
מקום לשני אנשים בקפסולה, לכן יצאה החוצה. אני לא מבין מה גרם
לצורך לראות אותה, לדבר איתה, להשתוקק לראות אותה שוב.


בשעה 11:30 עברתי גם על החוק החמישי, "לא ימסור אדם מידע על
אופי הקבוצה, תפקידה ואת דירוגה לשום אדם מלבד מעסיקו.", איך
יכולתי שלא? היה לי צורך לספר על הכל ולדבר על הכל. הרגשתי
מקוטע, התרגשות שאורכת שניה וחולפת להתרגשות חדשה.

הקפסולה עצרה מתחת לבניין בו היא עבדה. חיכיתי בפינה עד השעה
9:30 והיא הגיעה. נורת החיווי זהרה באור צהוב - פעילות חשמלית
קיצונית נרשמת ברגעים אלו.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני למהפיכה
אאמין רק כשאראה
אותה בעיניים.

בת 17 חמודה
ואנורקטית שורפת
את המרצדס
הקפיטליסטי של
אבא'שלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/01 5:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון הו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה