היא הגיעה הביתה אחרי יום עבודה מתיש והוציאה עלי את כל העצבים
שלה. כל העצבים שהיא צברה באותו יום בזמן שעבדה, את כל הכעסים
והצעקות, היא צעקה, רטנה, שאגה, בגלל דברים קטנים ועלובים
שביום אחר היא לא היתה מייחסת להם חשיבות בכלל.
היא הגיעה הביתה, פתחה בזעם את הדלת, זרקה את המפתחות על
השולחן בחוזקה ושאלה מה אני רוצה לאכול. שעניתי לה מה אני באמת
רוצה לאכול, היא התרגזה שהיה לה יום קשה ואין לה סבלנות להתחיל
להתעסק באוכל מורכב רק כדי לספק את הרצונות שלי. אז באמת מזל
ששאלת, זה מאוד רלוונטי.
אחרי שהיא הכינה לי איזה קציצה מחוממת במיקרו היא הלכה להתקלח
והתעצבנה שלא השארתי לה טיפת מים חמים ואני מתקלחת שעות. "אין
מים בכנרת ואת שוהה במקלחת שעה שלמה". כן אמא, חבל שעוד לא
התקלחתי... אבל קודם היא תצעק, לפני שהיא תברר היא תוציא כעסים
כי זה הפתרון, כי ככה היא תרגיש יותר טוב, היא כבר לא תהיה
עצבנית. שהיא יצאה מהמקלחת היא ישבה על איזו פעילות שהיא צריכה
לעשות מחר בעבודה. "תחלישי את הטלוויזיה, אנחנו לא בקולנוע!"
די.. לרגע חשבתי שאני נמצאת עכשיו באולם עם קופסה של פופקורן
רותח בין הרגליים... אז החלשתי את הווליום עד שכמעט ולא שמעו
את קריין החדשות שהודיע על עוד פיגוע איפשהו במרכז ירושליים.
התיישבתי על הספה מכווצת, מנסה בכוח לשמוע מה הקריין אומר,
והיא פתאום צעקה "למה סתמת לו את הפה? אני רוצה לשמוע חדשות!"
לא היה לי טיפת כוח להתווכח איתה, אז הגברתי קצת וחייכתי חיוך
צבוע ומעצבן שאולי יגרום לה להרגיש שהיא גרמה לי להרגיש רע,
שאולי פעם אחת היא תבין שאני זו לא הכתובת להוציא את כל
העצבים, לא תודה, אם הייתי רוצה את זה, הייתי עושה את זה במשרה
מלאה...
יותר מאוחר היא קראה לי לבוא אליה, ואמרה לי שהיא מצטערת על
ההתנהגות שלה, שהיא לא התכוונה לגרום לי להרגיש רע ושהיא לא
היתה צריכה להוציא עלי את כל החרא של אותו היום.
עניתי לה "בסדר" מזויף כזה והלכתי. בטח שהיא מצטערת, עד מחר
שהיא תעשה את זה שוב, ואז שוב תבוא להתנצל.. אמהות- לכו
תבינו...