ברבע לחמש השמים נראים כבר ממש סגולים - ארגמנים מבעד לדלתות
הזכוכית של הקניון, אורות החוץ מתערבבים עם נצנוצי החשמל
הירוקים - אדומים, פסים פסים הם נמרחים כאשר מוסטות להפתח
הדלתות בעלות ידיות הברזל הללו. שעת בין-ערביים לבלות במיאוס
מוחלט ליד שולחן בעל לוחית שיש דביקה במקדונלד'ס. מול רותי
מונחות שתי קוביות שוקולד ביסקויט של עלית, בעטיפה אדומה,
מרובעת. השוקולד האחרון, עימו נאה יהיה לחתום את עידן ההוללות,
לזכר הימים ההם, בזמן הזה. יום אחרון של חג, יום אחרון של גאות
חושים לסבל. אך כמה פעמים הבטיחה זאת בחדרי ליבה! רוצה היתה
להכתב היטב, בשביל הזכרונות. מה יוותר מלבד נוסטלגיות. סרט
דור'ס בערב יום שישי, לאחר אוכל ביתי, מוכן היטב. חלה פצפונת,
קרה במקצת, נכנסת לפיה בחשק ובענין רב. לאכול מהר, אחר כך
לצפות בסרט. חיות טרף מתחככות זו בזו, בחדר מוחשך, ועל מיטת
האפיריון בקושי נשכבים, מעדיפים להתרוצץ, ככה יחפים, ככה
עירומים, למול אור היקרות של מעטי הנרות. שיער שחור, גלי, עור
בוהק, משיי, מכסים גוף עדין, נשי. האומלל השני, הפרטנר למעשה,
עצור למדיי, לא מסוגל לכל. היא מרגיעה אותו. הכל נרגע. קריאה
משותפת בכשפים תעורר הכל מחדש וביתר עוצמה. אבל רותי מנווטת
חזרה למציאות העכשווית את הלך מחשבותיה. הספינה ההיא של ערב
יום שישי שקעה זה מכבר. משיכות כתפיים עקשניות ויללות מפונקות
של ילדים בני שלוש עם מוצץ כתום בפה, ממוללים את קרטוני ה -
take away .


רותי היתה צריכה לבוא לכאן, לחוש במירב חושיה את הנאלחות
והנורמליות האיומה שבקיום האנושי על סף המילניום החדש. שוב
זכרון עז תוקף אותה, על ערב יום חמישי, עטופה וטובעת בסוודר
שחור ענקי, מרגישה בו בטבעיות גמורה. דברים ישנים עומדים להגמר
הערב, דברים חדשים עומדים להגיח בלילה. בלילה, כשהשדים
הפנימיים שבה מתאוששים מהגסיסה המדומה, המתמשכת, של אור היום,
ומתפרעים, דורשים קשב, דורשים השקעה, דורשים הרגשה.
פלאפונים שחורים ביד כל אנוש. אפילו היפה בבנות, הבלונדינית
הזאת שעובדת כמגישה חרוצה במקדונלד'ס, לא תראה כה חיננית לולא
ההרגל התמידי שלה לאחוז במלבן בעל הלחצנים שלו, חמודה כל כך
בהניפה את זרועה השמאלית קדימה ואחורה בעודו מונח שם.


אבל רותי כבר לא מרימה מבטה מהשולחן. קולות הומים, בהתמשכותם
הדחוסה, מתחילים זה עתה להדמות לכדי מקשה אחת של מונוטוניות
בלתי מטרידה, נהפכים לדבר של שגרה, אפשר יהיה להשתגע אם תשתרר
לפתע דממה. בשעה חמש וחמישה נדלקת אצל רותי נורת אזהרה מקדימה.
בביתה לפני שעתיים כתבה במרץ ובפואטיות בלתי חסרים את גלויות
הברכה לחג המולד ולכבוד השנה האזרחית החדשה. כעת עליה לשלמם
בבית הדואר. ממחשבותיה של רותי סיפור נורמלי, נדכא, עלוב
ובלתי-מדבר-אל-אף-אחד יווצר. הנה, כמעט נוצר.

מחשבות עקשות מתרוצצות - חולפות, כמו על מסילת רכבת הרכבת
עצמה, חזקות, משאירות חותם, זכר עמוק, חורק וצורמני, על ליל
אמש, אחר חצות, ועל נגיעות מסוימות, כה אנושיות, כה חמות, כה
נזקקות ודרושות. עלם מחמדים מחזיק בה בחיקו, בעוד מעיל השמיכה
המשובץ שלה מחמם כתפיו המגושמות. שחור הולם אותו גם-כן. ילדון
קטן שלה. באופן מיוחד קורא לה גם הוא, במבטא רוסי, בהברה
ובהטעמה רוסית ניבית. אף אחד עוד לא קרא לרותי כך. רותיצ'קה.
ריח חזק נשאף אל תוך אפה: האיש הממושקף עם הפסים הצדדיים כאן
מימינה, מתחתה, זה עתה פתח את קופסת ההפתעה עם תפוחי האדמה.
שתי קוביות השוקולד שלמות ואיתנות נותרות על השולחן. ומה רבה
השמחה. ואיזה חג נפלא הסתיים ובא.
אבל רותי כבר הלכה.