בת התמימות, ילדת האלים,
עדנת נעורים שכולה יופי צח,
אפלת לילותיי התמידית הארת,
הנסת בחיוכך הרך.

שחור שיערך, תלתלים גולשים,
אל חום כתפייך השזופות.
פחדיי שנמסו בחיבוקך התמים,
חיבוק שלא הגה את אותן מחשבות.

ועומק עינייך, חמות וטובות
שהביטו אל תוך מחשכי ליבי,
לא ידעו את שהתאוותה נפשי,
לקחת ידך בידי.

מתיקות שפתייך כשנשקת ללחיי,
ברכת שלום שורפת עצמות,
פעמוניי צחוקך מילאו את החדר,
נושאים את אושרך לאלפי נשמות.

להט לחיי וביישנותך,
לעיתים רחוקות רק החלפנו דברים
אך כשפצית את פיך, בנפשי נגעת,
ונשבר אז ליבי כשדיברת על גברים.

בת התמימות, ילדת האלים,
בלי דעת ניפצת חלומי המתוק,
עיוורון יפהפה, לא ראית את עיניי,
ואבדה תקוותי בעמקי רוך הצחוק.

מענת נפשי בלא דע ובלי רחם,
הן לקחת את אושרי באותה לחישה.
אך להכאיב לך לא אוכל, לא אתן שתדעי,
כי אהבתי אהבת אישה.