אני כבר לא יודעת, וזה לא אומר שאני אי פעם באמת ידעתי.
היכולת שלי להתלות על דברים שקרו בעבר, על קשרים שכבר אינם, על
רצונות שלעולם לא יתממשו.
היכולת שלי להיפרד ממישהו כבר פעם שניה ועדיין לדעת בוודאות
שאני אוהבת אותו ובכל זאת מפחדת.
היכולת שלי לדחות מישהו שרוצה בי כל כך עד שהוא מוצא מישהי
אחרת, פתאום לחשוק בו כמו שמעולם לא חשקתי ולרצות בו כמו
שלעולם לא רציתי ואז כשהם כבר לא ביחד לדחות אותו שוב.
היכולת שלי להרוס דברים באופן כל כך מושלם.
להרוס אנשים שאני אוהבת הכי בעולם.
היכולת שלי להיות בטוחה משהו כל כך ואחר כך, אחרי שכבר החלטתי
ועשיתי, להצטער כמו שלא הצטערתי מעולם.
אני מנסה להבין אותי, איך אני מגיעה להחלטות ולמחשבות כאלה,איך
אני מסוגלת לעשות דברים שכאלה.
אני מנסה להעמיד את עצמי תמיד במקום שבו הוא נמצא אחרי אותן
מילים שלי,  ופתאום אני מבינה עד כמה בעצם פגעתי, עד כמה אני
רעה בתוך תוכי ועד כמה השלתי את עצמי שאני לא כזאת.
איך היעל שהייתה פעם כבר לא היעל של היום, איך אחרי החופש
הגדול הזה, אחרי כל מה שקרה ביני לבינו, איך פתאום נהייתי כל
כך שונה.
ופתאום אני מבינה דברים שלא  ידעתי קודם, על עצמי, על כולם.
איך בחופש אחד שברתי כל כך הרבה עקרונות שלי, איך עשיתי
שטויות, איך הרסתי אותי ואותך.
אני יכולה לקרוא לזה בשמות, אני יכולה לומר שהתבגרתי ואני
יכולה לומר עוד הרבה דברים שיכולים לתאר את מה שעברתי.
אבל אני לא יודעת, באיזשהו מקום אני עדיין ילדה קטנה, כי אני
בוכה עכשיו על זה שהוא אוהב אותה ולא אותי
ואני לא מבינה שבעצם זאת אשמתי, כי הוא יכל עכשיו לאהוב אותי,
והוא לא, כי אני זאתי שלקחתי את הכל והרסתי בכזאת קלות.
ועוד אחרי שאני בוכה לנסות עדיין להבין אם אני  מקנאה בגלל
שאני עדיין אוהבת אותו או בגלל שאני לבד עכשיו ועצוב לי שהוא
כבר לא אוהב אותי.

אני כבר לא יודעת, וזה לא אומר שאני איי פעם ידעתי.
והדבר היחידי שאני יודעת זה שאני בעצם לא יודעת כלום.