הפיצוץ. והדממה שאחרי.
אני ממש זוכר את זה ויכול לשחזר דיאכרונית ולפרטי-פרטים כאילו
התבוננתי מהצד, כאילו לא אני הוא זה שנפגע ונגמר לו הכל.
הצריבה, והכאב החד שמפלח ברגע את הגוף וממש בוקע אותו לשניים.
והמחשבות המהירות פתאום על כל מה שהיה והלך לאיבוד ברגע, וכמה
פתאום המציאות מקבלת פרופורציה, איך הייתי נותן הכל כדי לא
להיות ההוא שנמצא שם ובזמן הלא-נכון. כמה שאנו יודעים להתלונן
בעת שלווה, לו רק היינו יודעים במעט את השקט שאחרי הסערה היינו
סומכים שתי ידינו וחובקים בעוז את אושרנו.
והסביבה שהקפנו את עצמנו. מעגל של מושגים ואנשים, שהיו לתפאורת
רקע בחיינו, ובסרט האימפרוביזציוני שהרטיט במוחנו סחו עלינו
בהטיית עבר.
משהו כמו חונק. קצת קשה לנשום, ואין פה אף אחד שיכול לאבחן
ולאתר את הבעיה,
אני מנסה להסתכל קדימה ולא רואה שום דבר, הכל אביך ואפל
ומריח-רע.
אני מושיט יד. ואף אחד לא אוחז בה, לא לוטף אותה. אין פה
סירנות ורעש מהומה, רק שקט שזועק.
הנצח צועד במקום ואיש לא גוער ומאיץ בו.
דמעה מתרקמת נעצרת באדום. מותר לי הכל עכשיו, אבל אני לוחש לי
להיות חזק. לא חושבים על להשתקם ברגעים כאלה, חיים את הרגע
במלוא עוצמתו. ואז, המחשבות הספורדיות האלה, האילוזיוניות. אם
הייתי נזהר קצת יותר, הולך בדרכים הנכונות ולא מגיע למבואות
מועדים, נשמר ממהמורות ועקות.
מביני-נפש יסברו בהלכים שונים את רגשות האשם והנקם המתרקמות בי
בסתירה פרונטלית שכזו. אף לא קורטוב של חמלה עצמית. איתנות
אובססיבית, אולי של כבוד, אולי של התפכחות.
אני חושב שחוץ ממני, לא יעלה ביד איש להאיר לי.
עשיתי לי פיגוע בנשמה, והכל פתאום נראה כ"כ אחרת...