היום היה היום האחרון של סוף השבוע. אני מחכה לו כבר שעה
שלמה!
עומד לי כמו דביל בתחנה, ומסתכל. יש לי מזל, אני חושב לעצמי
בזמן הזה כשלידי עוד שלושה- בחורה צעירה ויפה, שתקנית, בחור
צעיר, שלא נראה קשור אל הבחורה, ואיזה מבוגר שמן עם זיפים
וכובע מצחייה מרופט. אכן, מזל שיש לי ווקמן, ואני שומע בינתיים
מוזיקה, מנותק. זה עדיף על להיות עם שאר השלושה, ולשתוק. גם
ככה אני בשוק אזרחות, ויש לי בעייה רצינית, אני חושב, בקשר עם
אנשים בכלל.
כמעט תמיד תהיה שתיקה בהמתנה. הרי לא יקום הבנאדם שיפגום
בתדמית-חוץ-האוטבוס שיצר לעצמו. תדמית-חוץ-האוטבוס היא דבר
חשוב מאוד, וגם מאוד נוחה למשתמש. פשוט עושים הבעת פנים אותה
אתה רוצה להקרין, לרב האנשים זה יכלול פרצוף-תחת כזה ורציני,
"אני חשוב". קשה להיות נחמד כשאתה בתדמית-חוץ-אוטבוס.
שומע לי מוזיקה, ומנסה ליצור לי מבט זגוגי בעיניים, כזה עם ברק
ולהסתכל רחוק, לשמיים. זה נראה טוב. אדם מהרהר. אפילו הצלחתי
למשוך את תשומת הלב של הבחורה לכיווני. היא בטח חושבת שאני
מוזר, עם המבט הישיר הזה לשומקום. זה טוב. מי יודע? אולי היא
תאהב את זה ותתחיל איתי, או סתם. על תדמית-חוץ-האוטבוס שלי אני
די מרוצה. עבדתי על זה חזק.  
האוטבוס המחורבן לא מגיע. השלישיה המקורית ועוד שהגיעו בינתיים
בתחנה המרכזית קריית שמונה מקללים את האוטבוס, למרות שאני די
בטוח שהנהג אשם, ולא האוטבוס אז אני שותק. הרי אין אדם שלא
מדגם את עצמו. גם המסכן העולמי של גינס ימצא לו זמן לדיגומים.
לא חסר לנהג דברים לעשות חוץ מאת עבודתו החשובה?
אולי הוא מתחיל עם מישהיא, עוד רק מתחיל להכין את הקפה השחור
בקיוסק נסתר פה באיזור, מעשן משהו ומסלסל משפטי "בובה.."
למוכרת שכבר מכירה אותו, ורק צוחקת ונהנית מכל דקה, אפילו
מבקשת שישאר עוד לפני הנסיעה הארוכה למרכז, מנסה לרמוז לו מתי
הם כבר יוכלו להפגש במיטה, או סתם, לא רק בקיוסק הנסתר.
אולי הוא נרדם, מסתמם לו מולנו במשרדי התחנה ושם זין על הזמן,
כי בדיוק היום הבוס שלו נסע לעשות בדיקת פוליגרף על חשד לפרשת
מעילת כספים באגד.
הוא הגיע. אחרי שעה וקצת הנהג המדוגם מראה את פרצופו, מבקש
בגסות של אחרי צהריים מהאנשים לפנות לו את המקום, כדי שיוכל
ללחוץ על הכפתור הזה ליד הפנס, שפותח את הדלת.
כל פעם שאני רואה נהג אוטבוס עושה את זה, אני חושב כמה פשוטה
העבודה הזו. יכולתי לעשות את זה בעצמי לפני שעה. נהג מעפן.
הנה אני עולה במדרגות האוטבוס הכיפיות, מנותק מהסובבים עם
המוזיקה שלי והמבט החודר והאנטי-אנשים שלי, ומתיישב.
משהו לא מסתדר לי, אני חושב. משהו פה לא אגד-הרמונלי.    
כן..
המושבים..
הם מסודרים כמו באוטבוס עירוני זול, שתיים מול שתיים. תמיד
קיבלתי בחילה מלשבת הפוך, ואני בטח לא רוצה להקיא באוטבוס שיש
בו אנשים שנחשפו לתדמית-החוץ-אוטבוס שלי, ועוד עם מוזיקה..
לא.
אז התיישבתי ליד הצעיר ממקודם, מופלא על זה שהוא לא ישב ליד
אהובתי הזמנית, מול שתי כיסאות ריקים והפוכים.
הנהג (ששמעתי מישהו - כנראה נהג מדוגם אחר,קורא לו חג'בי) נסע
לו במהירות של מכונית ספורט, ועצר לתחנות.
פתאום הוא עולה לו, מהתחנה למטה, עם שפם מוזנח וחיוך מעצבן, מר
אמת עולה לו, משלם על כרטיס לחג'בי, ומתיישב - מולי!
מר אמת מסתכל על כולם, מסתכל עליי, ומחייך. זה הטריף אותי.
הוא יודע הרי. מר אמת מוצא את התדמית-חוץ-אוטבוס מצחיקה. אני
מרגיש שהוא צוחק עלי! כלב אשפתות! אני מתחיל להילחץ.
אגלי זיעה ראשוניים מתחילים להופיע במצחי, בעוד אני מנסה לא
להרוס הכל. אוקיי, תרגע גל, אל תפיל את עצמך! מר אמת הוא סתם
דביל! לא!
לא!  לאאא!
לקחתי את נשקי האישי, ניפצתי את החלון לידי וקפצתי החוצה תוך
כדי הנסיעה. האוטבוס עצר בצד הכביש, בטח הצעירה אמרה לחג'בי
לעצור.
אני ברחתי. רצתי עד שלא ראיתי כלום, כולי מדמם ומתנשף.
נחתי לי קצת, בצידי הכביש שלא יראו, התארגנתי והתנקתי מחדש,
וזהו. עכשיו אני מוכן. רק למצוא תחנת אוטבוס בשממה פה, ויהיה
בסדר. מר אמת כבר לא באיזור. אני אעלה על האוטבוס הבא. אני
מוכן, ורק נשאר לי ללכת קצת מול הרוח, כדי לעשות את העיניים
רטובות ונוצצות, כמו שאני אוהב.