הם ישבו על המזח.
הוא עם רגליים מסוכלות וידיים שעונות אחורה, היא בישיבה מזרחית
וידיה תומכות בסנטרה. שני ילדים שברחו מבית- ספר בבוקר של סוף
החורף. הילקוטים הריקים מוטלים בצד ועובדי הנמל מזיעים איפשהו
במרחק.
"מריחים טוב את הים" היא אומרת.
"כן, ואין שום עננים. אני לא חושב שכבר ירד גשם השנה."
היא ג'ינג'ית עם נמשים. הוא גבוה עם משקפיים ושיער שחור-שחור.
הם שותקים, לא מרגישים צורך לדבר כדי למלא את הריק. פשוט נהנים
מהרוח הקרירה, הים והשמש. כל אלה מעוררים מחשבות.
הוא חושב על בית הקפה הקטן שהוא רוצה לפתוח בפראג. על השולחנות
והכיסאות מעץ שיהיו שם, המפות המשובצות, המלצרית המלאה שתגיש
כוסות כבדות של בירה ללקוחות מחויכים. עוברי אורח ותיירים
יעיפו מבט ויחשבו שאולי מאוחר יותר יסעדו צהרים דווקא במקום
הזה. עצם המחשבה גורמת לו הנאה והוא מרגיש עקצוצים קטנים בקצות
אצבעותיו שנוגעות ברציף העץ הלח.
"תראי, הים הוא כמו חבית בירה ענקית שהקצף שלה נשפך אל
החוף."
היא מחייכת. היא בדיוק חושבת על החתונה שלה. היא תלבש את שמלת
הכלולות של אמה, לבנה ורקומה בפרחים קטנים בשוליים. החתונה
תיערך בחוץ, תחת אור הכוכבים ובאוויר יינשא ריח הדרים מהפרדס
הקרוב. יהיה לילה חם ועל הדשא יתרוצצו ילדי האורחים, משוחררים
ולא מודעים כלל לחשיבות האירוע שבו הם נוכחים. בדיוק ברגע זה
היא מחייכת.
"והשמים נראים כמו שמלת כלה ענקית עם רקמות של עננים."
הוא מעקם מעט את פיו לזווית של חיוך ושוקע שוב במחשבותיו. היא
במחשבותיה שלה.
שני ילדים שברחו מבית הספר בבוקר של סוף החורף, יושבים על המזח
וחולמים. העננים נעים לאיטם, הגלים משפריצים אל החוף.
"תגיד," היא שואלת לפתע, ממלאה אויר מלא ריאותיה, "באיזה צבע
היית בוחר שיהיו השמים, במקום כחול?" הוא לא נעתק ממחשבתו,
ותוך כדי כך, מחייך חיוך גדול שמבליט את הזיפים הלא מגולחים
בזוית פיו, ועונה:
"ורוד."