שוב יצאתי למשימת סיקור במסווה.
הסתננתי לרכב שקיבלתי עליו את המידע.
זה היה רכב מסחרי גדול ומאחור מקום לכ-10 נוסעים.
מאחורי השימשה שהפרידה בין החלק האחורי והקידמי , נהגה אישה.
"היא סוחרת בילדים".
לידי ישבו ונימנמו - ספק מסוממים - כ-10 ילדים בגילאים
שונים,בנים ובנות, מסתכלים במבט חלול במסך הטלויזיה שהקרין
משהו.
"בידי הוכחות לטענותי. לדוגמה -מתחת למושב ישנם תקליטורים עם
המון מידע עליהם מודבקות מדבקות שהראו "כביכול" שאלו תקליטורים
של מוסיקה לילדים , סרטים מצוירים וכו'. אבל אני יודע שאלו
תקליטורים המכילים מידע על סחר בילדים."

הייתי בהלם מהסוחרת ומעצם הרעיון.
החלטתי לשחרר את הילדים.

התחלתי לנסות להעיר את הילדים המבוגרים יותר , הבנים , על מנת
שיעזרו לי לשחרר את כולם.
ואכן אחרי מספר דקות חלקם מתחילים להתעורר - כנראה שהשפעת
הסמים החלה להתפוגג...
"בואו נברח" ,אני אומר להם ,"נשחרר את כולם ונימלט - היא סוחרת
בכם ".
הם מהנהנים הנהון מהוסס ומתחילים להתנועע. כל אותו הזמן אני
מסתכל לחלק הקידמי של הרכב לראות שהיא אינה שמה לב למתרחש.
אבל אחרי שקמים כ-5 מהבנים ומתחילים להתנועע מאחור- היא רואה
אותנו בראי.
הרכב נעצר.
"זו ההזדמנות שלנו " צעקתי ופרצתי את הדלתות החוצה, ממתין לשאר
הילדים- ואז היא הגיחה מולי :
"אלעד , מה אתה עושה ? " כנראה זיהתה אותי מתחת לתחפושת.
"אני משחרר ממך את כל הילדים האלה שחטפת ושאת מנסה לסחור בהם
".
"אבל אני לא חטפתי אף אחד. אלו ילדים חולים ואני מסיעה אותם
לבית החולים. זה הכל. תפסיק עם השטויות ותן להמשיך לנסוע".

הפניתי מבטי לעבר המכונית - בשמשת הרכב , מולי , התגלו לי פני
שלי - פניו  של ילד קטן ולפני ששני גברים בחלוקי רופאים גררו
אותי חזרה לרכב עוד הספקתי לקרוא את הכיתוב על הרכב -
"המוסד לחולי נפש".