מעגל


"תחזרו!!! תחזרו!!! קחו אותי אתכם!!!"
  הוא עמד באמצע הרחוב, ראשו כלפי מעלה, נופף בידיו כמו משוגע
כלפי דבר כלשהו בשמיים וצעק בקול החזק ביותר שמיתרי הקול שלו
יכלו להפיק מגופו הכחוש.
  אם נוסיף ונאמר, שגובהו היה שני שטר לפחות, את ראשו איטרה
רעמה שחורה חסרת צורה, ושכל בגדיו היו מלאים בבוץ, אולי אז
תתקבל תמונה הרבה יותר ברורה של מה שאנשי עיירה קטנה חסרת
חשיבות במרכז הארץ ראו באותו בוקר רביעי האחרון.
  ברור, שאנשי אותה עיירה לא היו רגילים למראות מסוג זה, ולכן
לא עבר זמן רב, עד שאחד תושבי המקום שקוראים לעצמם "שומרי חוק
וסדר" התקשר למוקד משטרה הקרוב ודיווח על "הפרעות בחיי העיר
השלוים על-ידי חוליגן מופרע".
  ואכן, לא עבר זמן רב ולמקום הגיע שומר חוק וסדר אמיתי, שנהג
במכונית שהעידה על כך. לאחר שעצר את מכוניתו במרחק מה מהאיש
הכחוש, יצא רב-סמל-ראשון רובינשטיין מהמכונית, בחן את האיש,
שעדיין לא ייחס לו שום חשיבות, החליט שהרגע הזה טוב כשאר
הרגעים, ופנה אל האיש.
  להלן דו-שיח קצר שהתנהל בין השניים":
"שלום, אדוני, שמי הוא רב-סמל-ראשון רובינשטיין. האם אוכל
לעזור לך בצורה כלשהיא?"
"תחזרו!!! תחזרו!!! קחו אותי אתכם!!!"
"סליחה, אדוני?"
"תחזרו!!! תחזרו!!! קחו אותי אתכם!!!"
"אדוני, האם תוכל להנמיך בבקשה את קולך? אתה מפריע לחיי העיר
השלוים."
"תחזרו!!! תחזרו!!! קחו אותי אתכם!!!"
"אדוני,התואיל בטובך להפסיק לצעוק?"
"תחזרו!!! תחזרו!!! קחו אותי אתכם!!!"
  בשלב זה רב-סמל-ראשון רובינשטיין ויתר, ופנה לטלפון צבורי
הקרוב, ממנו התקשר לאשתו, ששהתה באותו זמן בחו"ל. האיש הכחוש
המשיך לצעוק כמקודם.
"הלו, סימה?"
"יוסי? מה אתה מתקשר בשעה כזאת? אתה לא שומר על חיי העיר
השלוים?"
"בטח שכן, פשוט רציתי להגיד לך כמה אני אוהב אותך ומתגעגע
אליך. את יודעת כבר מתי את חוזרת?"
"לא... אתה יודע... העבודה הזאת... הם לא אומרים כלום."
"כן..."
"מי זה צועק שם אצלך?"
"איזה משוגע. עומד באמצע הרחוב וצועק על השמ..."
"יוסי, אני נורא מצטערת, אני חייבת ללכת, טוב? תספר לי בפעם
אחרת, נשיקות, ביי."
  היא ניתקה את הטלפון. היא שנאה לשקר לבעלה, אבל ג'ורג' היה
צריך להגיע כל רגע, ולא היה לה כח או רצון להסביר לו מי היה
בטלפון ולמה.
היא נכנסה לחדר השינה, בגדיה זרוקים בכל מקום - על המיטה, על
השידה, על הרצפה, רק לא בארון. היא עדיין לא החליטה מה ללבוש,
ונשארו לה רק עוד רבע שעה עד שג'ורג' בא. סימה בהתה מספר דקות
בערמת הבגדים ובסופו של דבר בחרה בשמלת ערב שחורה. היה לה את
היופי והגזרה להראות כמו כל הנשים הזוהרות שמראים בטלויזיה.
היא ידע, כמובן, שהדבר הראשון שג'ורג' יעשה כשיבוא סוף-סוף זה
להפשיט אותה לחלוטין, אך העדיפה בכל זאת להראות יפה ונוצצת.
  הפעמון צלצל. היא הכניסה את שאר הבגדים במהירות לארון, ורצה
לפתוח את הדלת.
  ג'ורג' עמד בכניסה, תשוש ועייף אחרי יום עבודה קשה, ונראה
מוטרד. הוא נכנס לדירה, ונראה היה שלא התיחס לסימה בכלל. לאט
לאט נכנס למטבח והתישב על הכיסא. סימה התישבה לידו.
"ג'ורג'? קרא משהו?"
"מי זה יוסי?"
"מה?"
"יוסי. דברת איתו בטלפון לפני כמה דקות."
"איך אתה... אתה מצוטט לטלפון שלי?"
"כן."
  הפשטות בה הודה באשמה הרתיחה אותה. היא קמה מהכיסא, ופנתה
לצאת מהמטבח. פתאום נעצרה והסתובבה לג'ורג'.
"הוא בעלי. הוא רב-סמל-ראשון במשטרה, הוא שומר על חיי העיר
השלווים."
  אלה היו המילים האחרונות שג'ורג' שמע אי-פעם מסימה. הוא לא
הראה שום סימן לאכפתיות כששמע אותם. הוא גם לא הגיב כששמע את
סימה יוצאת מהדירה בטריקת דלת. אילו לא היה כל-כך שקוע
במחשבותיו, אולי היה רץ אחריה ומנסה לעצור אותה. אולי היה נזכר
בעובדה שפעם, כשהיה קטן מאוד, כל מה שרצה זה לשמור על חיי העיר
השלווים, ולא להיות טייס קרב. אך דבר אחר הטריד את מוחו.
  הוא נזכר שוב ושוב, איך לפני כמה שעות, באמצע טיסה שגרתית
למדי ראה מחלון מטוסו חפץ דמוי צלחת צולל כלפי מתה. הוא נזכר
שוב ושוב איך כמעת איבד את השליטה על המטוס, כאשר ראה באחד
מ"חלונות" של אותו חפץ דמויי צלחת את ראשו המעוות של יצור לא
אנושי. הוא תהה, האם באמת ראה את כל אלו, או שהכל פרי דמיונו
שנגרם עקב לחץ נמוך מדי בבלוני החמצן, ושהמכשירים שמסביבו,
שהראו שאין שום חפץ בשמיים חוץ ממנו וממטוסו צדקו. הוא חשב
וחשב על כך שעות, עד שנרדם.
  ועל כוכב-לכת קטן, אי שם בערפילית האנדרומדה, ישב לו יצור
לא אנושי בעל הראש המעוות על הרצפה בחדרו וכתב ביומנו.
"יומני היקר.
  עשיתי דבר אסור היום. לקחתי את החללית של אבא, וטסתי לכוכב
פרימיטיבי שיצורים שחיים אליו קוראים לו "ארץ", והפרעתי לחיי
העיר השלווים. אני עדיין זוכר את היצור הארצי שהחללית שלי נחתה
לידו. היה חושך, אך הוא ראה אותי בכל זאת, והתחיל לצעוק עליי
בשפתו, שלו מובנת לי. חשבתי שהוא רוצה שאעזוב, וטסתי הרחק ממנו
כמה שיותר מהר, אך הוא המשיך לצעוק עליי עד שהוא נעלם משדה
הראיה שלי. אני לעולם לא אקח שוב את החללית של אבא בלי רשות."
  היצור סגר את היומן ושקע בהרהוריו. ובמרחק של כמה שנות אור
ממנו, עדיין עמד איש כחוש בעל שיער פרוע וצעק:
"תחזרו!!! תחזרו!!! קחו אותי אתכם!!!"