גלגלי המטוס מסתובבים במהירות עצומה על הקרקע הרטובה, קול חד
גבוה מלווה את הבהובו של השלט "נא להדק חגורות בטחון".
אני מתרווח בכיסאי וברגע הניתוק מן הארץ עיניי נעצמות. המטוס
בזוית המראה ואני מרגיש איך כל איבריי הפנימיים נמשכים אחורה,
בחזרה לארץ שאני מנסה לעזוב, בחזרה לכל מה שהשארתי שם, בחזרה
למקום שאני יודע שאין לי אליו דרך חזרה. לא רוצה לחזור. לא
יכול. השמש דוקרת את עיניי מבעד לעפעפיים, דקירות מסמאות,
צובעות את החושך באדום, לבן, אדום ושוב לבן. עוד מעט. חדרון
במלון זול. מראה סדוקה בפינה. שורות לבנות. אני מושיט ידי לכיס
החולצה, ממשש שטר של 100$. אני פותח את עיניי בבהלה, ומחזיר את
אחיזתי לתרמיל הגב. אני חוזר לנשום. לא מאמין שהצלחתי להעביר
את זה. כל כך בקלות. בתרמילי התפוח מגולגלים בין הסוודרים
והמכנסיים, חפיסות חפיסות של דולרים. בכל חפיסה 100 שטרות של
100, סך הכל 10 חפיסות, 100,000... 100,000$! חיוך דק פושט על
שפתיי, איזה אליפות! סוף הדרך!
פתאום אני קולט, במושב לידי, בחורה ארוכת רגליים, שיער
בלונדיני גולש, חליפה מחויטת, בטעות היא חושבת אני מחייך אליה.
אולי דווקא יצא מעניין. היא מחזירה חיוך, אמריקאי, נוטף שמנת
של גלידת בן אנד ג'ריס. סטייסי. עורכת דין ממזרח קליפורניה.
אני לא מתאפק וחושב- שם של זונה, כמה בא לי לגמור לה על החיוך
המזויף. נראה, עוד 11 שעות לטיסה, הכל פתוח. "אני אלי, מחולון,
נוסע לבקר את בת דודה שלי, היא גרה בברלי הילס" מאיפה המצאתי
את זה?! עינאל דינו! אמא שלי בת יחידה ואבא שלי אני אפילו תשם
שלו לא יודע... נו מה כבר יכלתי להגיד? אני אלי מחולון ושדדתי
הבוקר  סניף של בנק המזרחי, ככה בלי פחד, הכל מתוכנן טוב טוב
מראש, כובע גרב, כפפות, שקית נייר גדולה של טייק אוויי
ממקדונלד, אקדח קפצונים וטייפ מנהלים קטן, בו הקלטתי כמה מילים
בודדות מכמה שירים מעפנים, עד שיצא בסוף משפט שלם 'רק דולרים,
שטרות של 100, מהר' , 5 דק' הייתי על האופנוע, בירקון בפינה עם
גאולה חיכה לי ניסים עם הג'יפ, נסענו לנמל, זרקנו לים תאופנוע,
תכובע, תכפפות, כל הדברים, וישר לנתב"ג, והנה ככה הגעתי לטיסה
LY000B תל אביב - לוס אנג'לס. לא. אני חושב הסיפור על הבת דודה
יותר טוב. אני לא מאמין שזה באמת קורה, כאילו רק לפני רגע
הייתי שם. הלב שלי פועם בקצב מטורף, אקדח הצעצוע כמעט מחליק
מידי הרועדות, שאיפה אחת של אויר וכל הפוקוס חזר, האימה בעיניה
של הטלרית המחומצנת המגעילה, צרחה של ילד קטן שהסתתר בבעתה
מאחורי רגליו של אביו המפוקפק. כולם עשו מה שאמרתי, הפחד שלט
בכל, ואני, אני שלטתי בכל הפחד הזה, בכל ההצגה המרהיבה הזאת,
עוד ידברו על זה אחר כך במבזק החדשות, שתף אדרנלין את מוחי...
בשנייה שיצאתי מפתח הבנק, קול חד עלה וירד בראשי- למה אלי?
למה?! יכלת ללמוד איזה משהו... נאמר מנהל עסקים או מחשבים...
יכלת למצוא עבודה מסודרת כזאת שתוודא שיהיה לך אוכל כל ערב על
השולחן... יכלת להכיר איזו בחורה שקטה, לא יותר מידי כוסית,
כזאת שתדאג להכין את האוכל ... נו באמת! מחיתי את הקול
האווילי, בשביל מה כל זה? בשביל מה הבינוניות? רוצה הצלחה
אמיתית, רוצה להשיג את הכל, כמה שיותר, כמה שיותר מהר וכמה
שיותר חזק, רוצה את כל העולם מונח אצלי בכיס, בעיניים מלאות
אימה ורעד, ממש כמו כאן, ממש כמו האנשים בבנק.
בינתיים עוברים הדיילים מגישים ארוחת ערב, או יותר נכון דוגמית
של ארוחת ערב. דג מאודה חסר טעם, אורז מתובל מדי בתבלינים
מגעילים, גזר גמדי, מיץ תפוזים בקופסת פלסטיק קטנה, עוגיית
שוקולד עפשה. אני אוכל בדממה, נועץ את מזלגי במגשית הקטנה,
נחנק עם כל ביס, מסווה את הסבל שלי. לידי סטייסי אוכלת גם היא
בשתיקה, מצליחה להעמיד פנים הרבה יותר טוב ממני שהיא נהנית
מהארוחה. אני ממשיך להיחנק לי בשקט, הדופק שלי נהיה ממש מהיר,
זיעה קרה מכסה את פניי, אני מתחיל להרגיש חסר מנוחה.
חייב אויר. למה אי אפשר לפתוח חלון או משהו? אני קם ומתחיל
ללכת במעבר הצר בין המושבים, ידיי קרות ומזיעות מנסות להפריד
קצת את צווארון הגולף מצווארי, הדופק הולם ברקותיי, אני אוחז
את ראשי בשתי ידיי, תופס בשיער מושך אותו בכוח. עוד 8 שעות עד
לנחיתה, איך אחזיק מעמד? אני כלוא בכלוב המטוס מתחתיי רק
אוקיינוס, אני רוצה לצאת, אני חייב לצאת, אני לא יכול יותר,
אני חנוק, אני כלוא, אני משתגע! רוצה לפתוח את יציאת החירום
ולצלול אל תוך החושך האינסופי. מעדיף אוקיינוס  עמוק, קר ואפל
שיכסה את גופי, מעדיף מוות על הייסורים. אני מגיע לתא
השירותים, הודף את הדלת בכוח. ולמה אסור לעשן כאן? מה זה הכלא
הזה? זה לא אנושי... חייב סיגריה, חייב ניקוטין, חייב איזה
ג'וני קטן שיסדר לי קצת תראש... אני מפשפש בכיסיי מכנסיי, מוצא
איזה רבע ג'ויינט קטנטן... וואלה אלי... איזה דפוק אתה?! על
קטנות אתה רוצה ליפול? ומה אם היו עולים על זה המאבטחים בנתב"ג
הא?! הכל היה הולך, יכלת לשכוח מכל הסיפור, היית מוצא עצמך
נרקב בכלא, קורבן של חבורת אסירים מג'ייפים שהיו מזיינים אותך
בתחת בכל הזדמנות... אני נמלא חלחלה... טוב מה שבטוח אסור לי
לרדת עם זה מהמטוס. אני מדליק אותו ותוך כדי שאיפות קצרות
ומהירות אני לוחץ על מטהר האוויר, להסוות את הניחוח המתוק מתוק
הזה. מולי במראה, פניי חיוורות, עיניי מתרוצצות בחוריהן, אני
פותח את ברז המים הקרים, מתיז קצת חיים על לחיי. אלי, תירגע!
מה קורה איתך? מה אתה מתחיל להשתגע? מה זה הייסורים האלה? מה
זה פה החטא ועונשו?!
אני מחייך לבבואתי, הכל בסדר, הכל הרבה יותר מבסדר, עוד 8
שעות, אני ארד מהמטוס המזויין הזה, עוד 8 שעות, בשרותי הגברים
באולם קבלת המזוודות מחכה לי מארק. איש אבטחה של השדה, אני
מקושר פצצות, אין דאגה. משם ליציאה, מחכה לי לימוזינה, לי, אלי
הקטן מחולון, לימוזינה! ישר למוטל, במהלכו של לילה לבן סוגרים
עיסקה. שלוש חתימות ואני הופך שותף שקט בחברה המצליחה ביותר של
תעשיית הפורנו. הכסף יתגלגל מעצמו לחשבון האנונימי שפתחתי דרך
האינטרנט באיזה בנק בדנמרק. משם, הכל פתוח, כל העולם שלי. אולי
אני אתפוס טיסה לגואה, מסיבת סילבסטר מטריפה, ימבה כוסיות,
מוזיקה בפצצות. אחר כך נחשוב. אני נושם עמוק ויוצא מהשירותים.
הכל אפלולי מסביב, רוב הנוסעים מנמנמים או מחוברים לאוזניות,
מרותקים לאיזה סרט דל תקציב שמוקרן על המסכים הקטנים. גם
סטייסי נרדמה, או אולי עושה עצמה נרדמת. אני מרגיש הרבה יותר
טוב, רק צריך לפרוק קצת מתח.
אני מתיישב, משעין את ראשי אחורה על המושב המרופד, עוצם את
עיניי ונותן לידי לנחות ברכות על ירכה של הזונה, אאאההה סליחה,
של ה....עורכת דין, עלאק. ידי נעה מעלה מעלה על רגלה
האינסופית. המזדיינת בעיניים עצומות. אני ממשיך בטיפוס ומגיע
לאמצע רגליה, מחליק את אצבעותיי על אמצעה, מרגיש את הלחלוחית
מבעד לבד הדק של המכנס, קצב נשימותיה עולה ונהיה מהיר ומקוטע.
אני תופס לה בשיער חזק ומכופף את ראשה הישר אל בין רגליי,
שפתיה מתעגלות, נפערות, מכסות על איברי, יונקות ממנו, ראשה
עולה ויורד במהירות, הוא מתעורר לחיים והולך ומתעצם בתוך חלל
פיה החמים המתוק המהודק כל כך עם לשונה המדגדגת. בתא השירותים
הצפוף, סטייסי מצמידה ידיה למראה הגדולה, אני מפשיל את מכנסיה,
נצמד לאחוריה. אני זז במהירות בכל כוחי, פנימה החוצה, פנימה,
מולי משתקפים שדיה הלבנים הגדולים הפורצים ממחשוף חולצתה
ונמעכים על זגוגית המראה, פניה מביעות את עוויות התענוג, את
עוויות הכאב, היא גונחת. שנייה לפני שאני מתפוצץ, אני הודף את
עצמי ממנה, תופס את כתפייה בציפורניי ומסובב אותה אליי. משפריץ
על החיוך הדפוק שלה. רוכס את מכנסיי ויוצא מהתא. בחזרה למושב,
אני נשען אחורנית, מניח שני שטרות מהשלל על מושבה ונרדם.
'סליחה אדוני, תיישר בבקשה את המושב, אנחנו נוחתים' אני מתעורר
לקול דייל הומו מזדיין. פותח את עיניי ומחבק את תרמילי. יש לי
לחץ באוזניים, אני מפהק ומתחיל להרגיש את הצפייה עולה בגרוני.
עוד מעט. עוד ממש מעט. אלי הקטן עשה את זה.
אולם הנוסעים עמוס אנשים, כולם ממהרים לקחת את התיקים, אני
נצמד לתרמילי בכל כוחי, שומר על קור רוח, מחפש את השלט לשירותי
הגברים.
קול פיצוץ עז. האור נכבה נדלקת תאורת החירום, עשרה גברים
בתלבושת נינג'ות על ראשם כובעי גרב, אוחזים תתי מקלע ומרססים
לכל עבר. צרחות איומות, סירנות, אנשים רצים לכל עבר, שלוליות
דם, גופות בכל פינה, הכל אדום. בנשימתי האחרונה מתרופפת האחיזה
בתרמיל, הוא נשמט מידי, חושך. הכל אדום. לבן. מסנוור.