"לא יכולה יותר...
לא יכולה עם מה שעובר עליי, לא יכולה עם מה שקורה לי, איתי,
ובכלל.
לא יכולה יותר!" צרחתי עליה, למרות שידעתי שהיא לא אשמה בכלל,
היא סתם נמצאת שם כדי לשמוע את מה שעובר עליי, את מה שעבר
עליי, כדי לשמוע על הבעיות שלי וזהו.
"מממ" היא אמרה בזמן שהיא שתתה את הקפה שלה ובזמן שהיא כתבה
משהו במחברת.
אני הסתכלתי עליה בזלזול כזה "מה מממ? מה!? את אמורה להגיד
משהו! לדבר איתי, לפתור לי את הבעיות לכל הרוחות!!"
"אין לי מה לעשות בקשר לבעיות שלך" היא אמרה בקול סמכותי שכזה,
בקול אפלולי רצח!
"אז למה אני פה בכלל!? למה אני משלמת לך 500 שקל לשעה!? את
חושבת שאני עשירה או משהו!? כי אני לא!"
"אני לא חושבת ככה" היא בכלל לא שמה לב למה שהיא עונה לי. אני
חושבת שהיא לוקחת את התשובות המעצבנות שלה מאיזה שהיא מחברת או
ספר  ששמו 'מה לעשות במקרה ש...' התעצבנתי וקמתי לחלון לראות
באיזה גובה הוא.
"את בכלל שמעת מה אמרתי לך בכל החצי שעה הזאת?"
"כן שרית, שמעתי"
"לא קוראים לי שרית"
"אה, כן דקלה שמעתי"
"גם לא קוראים לי דקלה" אמרתי בנבזיות, היא התחילה להיות
אדומה
"טוב, כן קוראים לי דקלה, אבל באמת כדאי שתשימי לב לדברים האלה
את יודעת.." חייכתי אליה והרגשתי כבר יותר טוב עם עצמי.
"אז כן דקלה אני שמעתי" ראיתי איך היא כבר פחות  אוהבת אותי.
"נו... מה אמרתי?"
"שאת לא יכולה יותר"
"אני באמת לא יכולה יותר, כל מה שקרה לי -זה פשוט- אי אפשר
יותר!"
"מה קרה לך?"
"סוף סוף זה מעניין אותך הא?" היא לא ענתה וחיכתה שאני אגיד
לה
"טוב אז ככה...
הכל התחיל מהדברים הקטנים האלו, 30 במתמטיקה, 55 באנגלית, את
יודעת ציונים וכאלה.
אחריי זה הגיע משהו יותר חזק, הפלתי 15 פיצות בעבודה ביום
אחד... ואחריי זה הכאב ראש שתמיד יש לי, ואז הבום  הענק- חבר
שלי זורק אותי.
זה היה הקש האחרון.
כל הדברים  האלו באותו שבוע זה יותר מידי.. יותר מידי!!"
"מממ"
"עוד פעם את עם המממ שלך?!" התחלתי שוב לכעוס
"אני אפסיק אם זה מעצבן אותך"
"יופי, אז תפסיקי"
"תמשיכי" היא אמרה
"בכל מקרה, כל הדברים האלו קרו לי באותו שבוע והחלטתי שהחיים
שלי  חרא! פשוט מאוד חרא!! אני לא יכולה יותר! אז החלטתי שאני
לוקחת את החיים בידיים שלי וזורקת אותם לרצפה! כי פשוט, נמאס
לי את מבינה? זהו זה...
החלטתי איפה זה יהיה, מתי זה יהיה ואיך זה יהיה" היא התחילה
כבר יותר להתעניין
"הלכתי לאבא- הרופא שלי, ואמרתי לו שאני צריכה כדורים לשינה כי
אני ממש לא מצליחה לישון בזמן האחרון.
אחריי כמה זמן הצלחתי לשכנע אותו, את יודעת אבא יודע מה הכי
טוב בשבילי...
הוא הביא לי מרשם לקנות כדורי שינה ואת הכסף  והלכתי לקנות
אותם.

'כדורי שינה, ואם אפשר את הכי חזקים' הרוקח הסתכל עליי במין
פקפוק שכזה והחליט שבסדר הוא ייתן לי כי  גם יש לי מרשם ואין
לו ממש ברירה וגם אני לא נראית לו נרקומנית או משהו כזה
' בבקשה'
עכשיו האיך אני אעשה את זה היה כבר מסודר אחריי זה הייתה הבעיה
איפה.
ההורים שלי הודיעו לי שהם נוסעים לחופשה לאילת לכמה ימים ואז
ידעתי שאני אשאר בבית שלי לבד.
אף אחד לא ידע מה שאני הולכת לעשות. אף אחד! נראיתי כל כך
מאושרת, כל הזמן צחקתי אבל בתוך תוכי הכל התמוטט! הכל... כל
החיוכים שלי, כל חיוך הרס אותי מבפנים ואף אחד לא ראה, אף אחד
בכלל לא ניסה לראות עכשיו שאני חושבת על זה. היה לי צחוק
בעיניים והכל התחיל להסתדר, אפילו החבר שלי רצה אותי חזרה כולם
חיפשו אחרי הילדה המאושרת דיקלה ואני, נקרעתי מבפנים.
סוף סוף הגיע היום המיוחל לו חיכיתי, היום שההורים שלי נוסעים
לאילת.
הייתי בדילמה ענקית, להתאבד לא להתאבד זאת השאלה.
בסוף החלטתי שכן, החבר השמוק הזה במילא יעזוב אותי שוב, וחוץ
מזה הוא חזר אליי רק בגלל שהחברה השנייה שלו זרקה אותו.
לקחתי כמעט את כל הקופסא החזקתי את כל הכדורים בכף היד שלי
ושמעתי את כולם אומרים לי עד כמה הם אוהבים אותי וירדה לי דמעה
אחת, וזהו. ואז ידעתי שאני חייבת, כי החיים גרועים וכדי לחיות
את החיים במלואם חייבים למות במקודם או במאוחר, ואני העדפתי
שזה יהיה במוקדם ובדרך שלי, ומה לעשות אני מעדיפה למות בשינה
ולא למות בתור למסעדה בסברו או באוטובוס כי מישהו אחר החליט
להתאבד ולקחת עוד כמה אנשים איתו.
לקחתי את הכדורים וחשבתי שהנה סוף כל סוף אני עושה משהו כמו
שצריך מההתחלה ועד לסוף ואז ההורים שלי החליטו לחזור, חארות
קטנות! אפילו את זה הם הרסו לי, את המוות!
הם לקחו אותי לבית החולים ותקעו אותי איתך כי הם חושבים שיש לי
נטיות להתאבדות ואמרתי להם, ואני אומרת להם ואני אמשיך להגיד
להם ' מה פתאום! לי!? זה פשוט קרה בטעות! זה נשפך לי לפה!' אבל
לך אני אגיד את האמת כי אין לך ברירה ואת חייבת לשמוע אותה ולא
להגיד לאף אחד.
מחר ההורים שלי נוסעים לחיפה ואני גיליתי איפה הם שמו את כל
הסכינים, אולי הפעם הם לא יוכלו לעצור אותי...