דבר נורא,
לקחה, עצרה בה בעדה,
אחזה לה את ליבה קרה.

קרה נוראה,
אוכלת ומאכלת,
כל מה שבדרכה נקרא,
חום ואושר ואהבה.

והאם יש דרך או פירצה,
למצוא ולהשיב האבידה?

דמעה זכוכית רכה זולגת על לחייה,
נופלת, נוטשת, עוצרת בסנטרה.
האם זה אור בה מרצד?
אושר בה רוקד?

קפאה.
לנטיף קרח דקיק הפכה.
השום דבר פה לא יועיל?
האם לא תוכל היא את קליפת הקור והבדידות להשיל?
הלא יהא דבר אשר אותה יציל?

יכלה פעם לצחוק ולאהוב,
ועתה אבוד איבדה את כל הטוב.
הולכת לה באפילה לילית,
בדידות תמידית.

מחפשת את דרכה,
האחת היחידה,
אך כיצד תוכל היא להבין?
כיצד תוכל ללמוד?
כיצד תוכל שוב היא לאהוב?

לב שבור,
דבר קשה, דבר נורא מכל,
עם שכזה להתמודד,
לא כל אחד יכול.

גופתה קטנה, פצפונת, זעירה,
עולה לה למנוחה ניצחית,
הלכה לעולמה.

ועכשיו, כנפש חופשיה היא,
ממש היא מלאכית,
מצאה הפיתרון,
הדם על הכרית.