היום, היום הראשון.
כשקמתי כבר היה מאוחר.
אני לא אוהב לקום מאוחר.
למרות שמי ידע?
אבל בכל-זאת.
אולי זה בגנים.
כולם היו קמים מוקדם אצלנו.
ככה חונכנו.
והאמת היא שהחינוך היה ממש לא נוקשה. אפילו ליברלי. אבל כנראה
שבעניין הזה זה היה אחרת.
אולי זה היה האופי שלנו.
אומרים שיש אנשי בוקר ואנשי לילה.
אנחנו אולי היינו פשוט אנשי בוקר.
כך שבכל-אופן זה משונה.
וזה לא מרגיש לי כל-כך...
אני אומר לעצמי דווקא היום?!
אבל זה כנראה פסיכולוגי או משהו כזה.
ההתרגשות והכל.
הכל הסתובב לי אתמול.
זה בלתי נמנע כנראה.
אני חושב שכל אחד אחר היה מרגיש כך.
אם היה לו טיפת אחריות או שכל.
בסך-הכל הרי זה נראה כאילו קצת מורכב כזה.
מה אני עושה במצב כזה, מה אני אמור לעשות, איך לעשות.
זה לא משהו שאני או מישהו בכלל בנוי לזה.
הכל כל-כך נגיד את זה כך 'גורלי' כל-כך.
אני "יודע" באיזה מילה להשתמש? אולי כל-כך ראשוני. ואם זאת.
אני אומר לעצמי - מה לעזאזל?!
לכל הרוחות והשדים, אולי ואולי באמת לכל הרוחות.
פעם אחת.
ובסופו של דבר עכשיו אני אומר לעצמי - מה אכפת לי לעזאזל.
אז מה?!
למי אני חייב משהו?
מה עשו לי טוב כל-כך שאני חייב למישהו משהו.
אז לא קמתי מוקדם בבוקר.
או לא קמתי בכלל.
מה אכפת לי.
נכון. אמנם היום, היום הראשון.
אמנם זאת ההתחלה.
אמנם כבר אין כמעט אף-אחד.
אני אחד האחרונים או בעצם הראשונים.
אבל לעזאזל מה?
אז מה אכפת לי בעצם, אפשר לחשוב ?
בסופו של דבר אני בעצם יכול הרי - וזה העניין אולי בעצם -
סוף, סוף לקום מאוחר.
לא ???