מנקודת האל חזור ידי זרים דחפוני
נפילתי אל האינסוף ארכה שניה דוממת
עם דימויים של זיכרונות ואמיתה נשכחת
נישקתי את רצפת הסלע בחבטה הולמת
"היה הוא איש ידו בכל", יאמרו מעל קברי
פנים חיוורות יזעיפו מעל קדרות שחור הבגדים
ילדה קטנה עם פני שטן את נשמתי תיקח
"היה אמיץ, לשווא, אמנם, אך אנא תנסה", תאמר לי ותדמים
עוד תודעתי יורדת אל הארץ השכוחה
שולח את ידי אל הדפנות בבעתה
רוע חי וממשי בשחור זוחל תחתי
איני מבין דבר בהסתכלי למטה
אל מול פניה של הרוע, ממש כדי נשיקה
יכול אני כבר להריח את אינסוף הסבל
אחרי דברי תחינה, דמעות וחרטה
נפרדת היא לעד ממני, "לילה טוב, יא טמבל!" |
