באראכנד:
המנסה להחכים אחרים מוליד טיפשות.
בלא חסרון אין שאיפות.
רק ההעדר יוצר את הרצון.

אל תתחיל עם הורים, טוב?!
זה נשמע כמו פתיחה לתחרות קללות בין ילדים, אבל זה היה רק
המשפט הראשון שאמרתי לאיש עם המשקפיים העגולים, שישב מולי מקפל
רגל על רגל כמו אשה.
אני לא יודע איך הגעתי אליו, אבל ברור לי איך אצא ממנו - אותו
דבר, אולי רק יותר מתוסכל. המבוגרים, גם אם הם רק בני עשרים
ומשהו, חושבים שיש להם זכות, בשם מי יודע מה, להכנס לי לתוך
החיים.
אז, אני לא רוצה לדבר על ההורים שלי - מה לא ברור?!
שמעתי את עצמי אומר פעם שניה. אני לא משוכנע שהוא הזכיר את
המילה הורים ואפילו לא אבא ואמא, אבל העיניים הפסיכולוגיסטיות
שלו עם המחיצות המזוגגות בעגול אמרו לי: פרויד ברבוע.
כאלו שאני לא יודע שזה שאני לא שמח זה בגלל שכבר חודשיים אני
לא מדבר עם אבא שלי. אני לא צריך איש עם דיפלומה בשביל להצביע
על הקשר בין תיסכולי החיים בעלי הנטיות האובדניות למריבות
הבלתי פוסקות שלי עם אמא.
יש לי חיים שלי ולא צריך לערב בזה את כל המשפוחה...
סיננתי לעברו בהברה גליציאנית. ובאמת איזה חיים יש לי משלי. כל
הזמן העבר מנקר בגבי. אם אסתובב אחורה תמיד אמצא שם מישהו
שרוצה לעזור לי לייעץ לי להמליץ לי להורות לי לחנוק אותי - די!
 
כל הזמן מתלוננים: אתה לא לומד, אתה לא רציני, אתה לא מספיק.
מנסים לדחוף לי בשלושים שניות ניסיון חיים של שלושים שנה, אולי
תתנו לי לנסות לבד?
אם הם היו מבינים שרק חסרון יוצר שאיפות, אולי לא היו כל כך
מנסים לחנך אותי.
אבל איך יכולים אנשים כל כך שלמים להבין בחסרונות.
השעון צלצל. נגמר הזמן. לא למדתי שום דבר שלא ידעתי קודם.
חשתי סימפטיה כלפי האיש המעוגל הזה שכמעט לא הוציא מילה מהפה -
מאוד קשה לו איתי.
אז איך קוראים לך?
שאלתי.
אני לא מתכוון להוסיף לך אינפורמציה שלא ידעת קודם.
שמעתי בתדהמה את קולו לראשונה.
אולי הוא באראנכד?!