מכולנו, היא היחידה שהצליחה לשמור על צלם אנוש.

כשאתה אפילו לא מקבל דמי אבטלה והכתובת הרשמית שלך היא חמש
בלטות בתחנת רכבת תחתית בניו-יורק, החיים הם לא בדיוק פיקניק.
הם גם לא כבוד גדול. אתה מוצא את עצמך עושה דברים שאף פעם לא
עשית ולא חלמת שתעשה.
אלן בקט, שהיה פעם עורך-דין עשיר ומצליח, עד שאשתו מצאה
עורך-דין מצליח יותר ממנו והשאירה אותו בלי רכוש ועם חובות
-בעיקר לה- שיכלו לקנות את כל הפלנטה, מצא את עצמו פושט יד
ומאושר כשבסוף היום הוא יכול לקנות לעצמו מק כפול. רודי
מקגריגן, שאפילו עכשיו צוחק על "יפי הנפש האלה שמנסים להציל את
העולם" ממחזר פחיות אלומיניום כמו משוגע לדבר ולא יכול לסבול
אפילו פחית אחת שתתבזבז. ואני - נשמה אידיאליסטית של משורר
שברח מהבית כדי לחוש את "טעם החופש והעצמאות האמיתית" (הו,
איזה אידיוט) - מצאתי את עצמי משכיר את גופי וחיקוי זול של
אהבה לכל מיני אנשים שלא הייתי מעיף בהם מבט שני לולא הכסף.
אבל לא היא.

היא הגיעה לפתע פתאום, כמו כולם, באיזשהו לילה אחרי שהתחנה
נסגרה, ופשוט התיישבה ליד המדורה שלנו. כובע צמר שחור שמכסה על
שיער בהיר, עיניים כחולות גדולות וגזרה דקה, נמוכה ונערית. גוף
קומפקטי כזה. היו שני הבדלים עיקריים בינה לבין כל שאר הקהילה
(כן, זאת קהילה) שלנו. האחד: היא לא הניחה לנו להתרגל לקיומה -
היא הצטרפה אלינו ברגע שהגיעה. והשני: באותה מהירות גם קיבלנו
אותה כאחת משלנו.
אבל היא לא היתה. או יותר נכון - היתה ולא היתה.
בתנאים הסניטאריים של מקום יותר מטונף מהרחוב, איכשהו היא תמיד
היתה נקייה ומסודרת. וגם במקרים הבודדים שלא, הלכלוך נראה יותר
כמו איפור ופחות כמו משהו שצריך לנקות. מעולם לא ראינו אותה
פושטת יד או עושה משהו אחר כדי להשיג כסף (לא, גם לא את זה),
אבל תמיד היה לה משהו לאכול, ללבוש או לחלוק עם כל מי שצריך.
והיא תמיד עזרה, או השתתפה, או סתם היתה איתנו - היתה ולא
היתה, כי לפעמים היה לה מבט כזה בעיניים של מישהי שרואה עולמות
רחוקים, מופלאים, ויפים בהרבה מזה שסביבה.

אף אחד לא ידע מי היא. זה עוד אחד מהדברים שהבדילו אותה מהשאר,
כי בדרך-כלל לקח לנו שבוע, מקסימום חודש, לגלות על חבר חדש
בקהילה הכל: בן כמה הוא, איך הוא הגיע למצבו העגום ומה הוא עשה
בחייו כשעוד היו לו חיים נורמליים. אבל על כל שאלה אישית
ששאלנו אותה בפומבי, היא פשוט חייכה חיוך תמים וזוהר, ואמרה
"תנחשו".
אז ניחשנו.
פטי, בעלת המקצוע העתיק ביותר בעולם, טענה שהיא "ילדה אבודה
שמנסה לשכוח את עצמה. בטח באה מבית הרוס, או שהתעללו בה, או
שפשוט נטשו אותה ואין לה לאן ללכת. במקרים כאלה, עדיף לחטט כמה
שפחות". ופטי יודעת מנסיון, כי שאלה חטטנית אחת שהופנתה כלפיה
כמעט גרמה לה לרצוח מישהו, למרות שהחדשה לא נראית כמו מישהי
שמסוגלת להיות אלימה.
אלן אמר שיכול להיות שהיא סופרת שפשוט אוספת חומר רקע לספר הבא
שלה, שהרבה אינטלקטואלים עושים דברים כאלה - כשהוא רק הגיע הוא
ניסה להעמיד פנים שהוא אחד מהם.
ריימונד - עוד פרחח רחוב כמוני והחבר הכי טוב שלי - אמר שהיא
נראית כמו מישהי מבית טוב שפשוט ברחה מהבית, או נחטפה ולא
יודעת איך לחזור הביתה, או פשוט אוספת כסף לחזור הביתה. וכשהוא
אמר את זה נצצו לו העיניים, כאילו הוא מספר איזו פנטזיה, או
חולם שיום אחד יבואו ההורים שלו (ריימונד יתום מלידה) ויקחו
אותו לבית אמיתי.
אבל את הסיפור הכי יפה שמעתי לילה אחד ליד המדורה, ממישהו
שקראנו לו "הזקן", ועד כמה שיכולנו לזכור, הוא תמיד היה שם.
והסיפור הלך ככה:
"בארץ לעולם לא, היא ארץ הפיות, חיות כל מיני פיות. טובות
ורעות, גדולות וקטנות, יפות ומכוערות. ולכל אחת תפקיד משלה
ויעוד משלה. וכל פיה מבצעת אותו בשלמות, כי לכך נועדה. וכיון
שחלק מתפקידה של כל פיה הוא להשפיע מכוחה גם על עולם האדם,
במרכזה של ארץ לעולם לא ישנה בריכה, וכשמביטים לתוכה אפשר
לראות מה קורה כאן, אצלנו.
"ויום אחד פיה קטנה וסקרנית, אולי אפילו הפיה  של פיטר-פן,
הציצה לתוך הבריכה ואל עולם האדם, וראתה שם אנשים אומללים.
חלקם ללא בית, חלקם ללא מי שיאהב אותם, חלקם ללא משמעות
לחייהם, וכולם ללא אותו מרכיב קסום המעניק טעם של קסם לחיים,
שכן החיים הם הקסם הגדול ביותר.
באותו רגע הבינה הפיה הקטנה את ייעודה. עליה לחצות את הגבול
לעולם האדם, ולהחזיר את הקסם לחייהם של האנשים. המשימה היתה
קשה, והמחשבה לעזוב את ארץ לעולם-לא קשה אף יותר, אך יעודה קרא
לה, ופיה חייבת לציית ליעודה - אין כל אפשרות אחרת.
"וכך עזבה הפיה את ממלכתה ובאה לשכון בין בני-האדם"
וכשסיים "הזקן" את סיפורו, חייך אליה, והיא השיבה לו חיוך.
"שטויות!" רודי הפר את קסמו של הסיפור, "אני לא מאמין
בפיות!".
היא הפכה לפתע לבנה כמו רצפת השיש (או לפחות כמו שהיא היתה
כשרק התקינו אותה). נעצה בו מבט כחול וחודר ואמרה בשקט, אבל
כולנו שמענו: "בכל פעם שילד אומר 'אני לא מאמין בפיות' במקום
כלשהו בעולם נופלת פיה ומתה".
מפתיע, אבל רודי לא אמר מילה, והוא היה יכול להגיד משהו על
ה"ילד". מה שכן, אולי בגלל הסיפור, ואולי בגלל הציטוט שכולנו
זיהינו מאיפה הוא לקוח, מאותו יום קראנו לה טינקרבל. כולנו.
בלי שדיברנו בינינו.

לילה אחד, כשכולם (חשבתי) הלכו לישון, עוד נשארתי ער, אבוד
במחשבותי. חשבתי לי איך הגעתי לאן שהגעתי, ומה לעזאזל חשבתי
לעצמי, ואיך אני יוצא מזה. ואז פתאום ראיתי צל מעלי, והרגשתי
נשיקה חמה, רכה, על המצח, בין העיניים. זו היתה היא.
"טינקרבל", החלטתי לנצל את המצב האינטימי "מי את באמת?, ומאיפה
באת? ולמה?". היא רק חייכה חיוך שקט, מלאכי, ואמרה בשקט: "אני
לא חושבת שזה משנה". "אבל..." ניסיתי להתווכח. היא רק הניחה את
האצבע שלה, רכה, דקה ועדינה, על שפתי: "כשאין לך שום דרך לדעת
מהי האמת, אז מה שמשנה הוא לא האמת, אלא מה שאתה מאמין בו".
ואז היא נישקה אותי, על השפתיים הפעם, והלכה.
אותו לילה חלמתי שמוציא-לאור עשיר (ושמן וקרח) מגלה את מחברת
השירים שלי, ומפרסם אותה.  ואני נהיה עשיר, מתחתן עם טינקרבל,
ושנינו עוברים לגור בלוס-אנג'לס והופכים לכוכבים.

שלושה חודשים לאחר מכן, היא נעלמה. כמו שהופיעה, ככה נעלמה.
בלי שום הודעה מוקדמת. פעם קראתי על חמולת ארנבים שחיה מאוד
קרוב לאיזור מלכודות, ולכן הם סיגלו לעצמם מנהג - לעולם לא
לשאול "איפה". גם אנחנו לא שואלים "איפה". אף אחד לא באמת רוצה
לדעת שג'ימי חזר לסמים בפעם הרביעית ומת ממנת יתר, או שריקה
עיצבנה לקוח אחד יותר מדי. אז גם על טינקרבל לא שאלנו כלום,
ולא באמת רצינו לדעת.
אבל פרק זמן מסוים (לא זוכר בדיוק) לאחר מכן, ראיתי את החיוך
השלו והמוכר שלה מברך אותי מתוך עמוד אחורי של עיתון. בגלל
טעות בעריכה, או משהו כזה, התמונה שלה הופיעה בין שתי כתבות
צבע. האחת היתה "בין מקבלי פרס נובל לפיסיקה - דוגמנית העל
החדשה", והשניה היתה "עוד גופה לא מזוהה נתגלתה בסימטא
בהארלם".
אני לא יודע לאיזו משתי הכתבות התמונה היתה שייכת, אני גם לא
יודע מה זה אומר. אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא מה שאני מאמין
בו. ואני מאמין בפיות.