מיכאל, או מישקה ברוסית, הוא בו-אדם די שקט. טוב, זו לא בדיוק
הגדרה נכונה. מיכאל הוא מסוג האנשים השתקנים שמדברים רק כדי
להתלונן. גם זו לא הגדרה נכונה. מיכאל הוא מסוג האנשים שתמיד
מתלוננים, אבל כאשר הם מסיימים להתלונן הם שותקים. זהו - זה
מיכאל, או מישקה ברוסית. בעצם, גם זו לא הגדרה נכונה. מיכאל
היה מסוג האנשים האלו. בשלב מסוים נמאס לו להיות כזה והוא
השתגע.
מאז מיכאל השתגע הוא כבר הפסיק להתלונן. הכל בחייו נראה הרבה
יותר יפה. לא שהיה חסר לו על מה להתלונן כשהוא היה משוגע. אשתו
עזבה אותו. טוב זה לא בדיוק ככה. אשתו המדומה (כלומר, העמידה
פנים שהיא אשתו כדי שהשכנים לא יחשבו שהוא הומו) עזבה אותו.
לאחר מכן, בעל הבית העיף אותן מהדירה ומיכאל חי ברחוב ללא גרוש
על הנשמה. אם הוא היה שפוי, הוא היה מתלונן. איך שהוא היה
מתלונן - חבל על הזמן. אבל הוא לא התלונן. הוא פשוט ישב ברחוב
עם חיוך גדול על פניו. חיוך כה גדול עד שפיו היה פעור לגמרי
והיה אפשר לראות את כל שיניו הצהובות. ילדים קטנים נהגו לזרוק
מטבעות לתוך הפה שלו, וע"י כך מיכאל הרוויח כסף (מדי פעם הוא
נחנק ממטבעות שנתקעו לו בגרון, אבל הוא פשוט בלע את מה שנתקע
בגרון - גם מטבעות זה אוכל.)
יום אחד הוא חזר להיות שפוי. זה קצת קשה - להפוך לנורמלי ברגע
אחד. היה לו קשה לעכל את זה. לא, באמת היה לו קשה לעכל את זה.
לתדהמתו היו תקועים לו כמה מטבעות בקיבה והוא לא הצליח לעכל
אותם. הוא עבר ניתוח להוצאת המטבעות מביטנו, ובעזרתן הוא שילם
על הניתוח.
כל העיתונים רצו לראיין את האיש שאוכל מטבעות כדי שיהיה לו עם
מה לשלם לרופאים המנתחים. כך מיכאל עבר הרבה ראיונות ונהפך
למפורסם. הוא החל להקים עסק משלו ושגשג בכל מה שעשה. הייתה לו
לצדו את תמיכת הציבור. האנשים פשוט אהבו אותו. הם תמיד באו
לראות אותו והם היו הקהל שלו.
יום אחד הוא נזכר שהוא היה פעם משוגע. הוא ניסה להזכר בתקופה
בה היה משוגע ולא הצליח. אבל הוא נזכר במה שהיה לו קודם. הייתה
לו אישה, לא - הייתה לו אישה מדומה. לאיפה היא נעלמה הוא תהה.
בטח ברחה, הבת-זונה. גם היה לו בעל בית רשע ומגעיל. הכל אז היה
גרוע. בעצם, גם עכשיו הכל גרוע. "הקהל" שלו, שבא לראות אותו,
לא באמת נהנה לראות אותו עובד ומספר להם בדיחות. כל מה שאכפת
להם, לבני-זונות המסריחים האלו, זה מעצמם. "כולם מנייאקים,"
הוא הצהיר, ומאותו הרגע הוא חזר להיות מיכאל הסורר והמתלונן.
"מה אתם רוצים ממני?" הגיח לעומת אנשים שבאו לבקש ממנו חתימה.
"אנחנו רוצים חתימה."
"אנ'לא מחלק חתימות." צעק עליהם
"אז אולי תהיה מוכן," הם אמרו בקול הכי מתוק שרק אפשר, "לעשות
לנו טובה. התינוק שלנו כאן, הוא גוסס. אבל הוא תמיד צוחק כשהוא
רואה אותך. אתה מוכן לבלוע מטבע בשבילו?"
"לכו מפה!!!" התעצבן עליהם. "אז ככה?!  התינוק שלכם צוחק עלי?!
עופו מפה!!!"
כך חזר מיכאל להיות אדם ממורמר ומתלונן. מה לעשות - יש אנשים
שלעולם לא משתנים.
לאחר כמה זמן, מיכאל התיידד עם אדם בשם אוטו-פון בל. טוב, הוא
לא בדיוק התיידד איתו, כי מיכאל התעצבן על כולם, ולכן לא התידד
עימם. בל אוטו-פון היה בין האנשים המעטים שמיכאל סבל. אומנם זה
מדהים לדעת כי היו מספר אנשים שמיכאל סבל, אך יותר מדהימה
העובדה כי היו כמה אנשים, כמו בל, שסבלו את מיכאל. בל היה זה
שהמציא את הטלפון למכונית. אנשים באו לבקר את אוטו-פון בל רק
כדי לראות את הגאון שהמציא את הטלפון לאוטו. לאחר מכן הם לא
שבו לבקר אותו. זה לא בגלל בל אלא בגלל אשתו, מירי. זה לא
שמירי הייתה מעצבנת, בעצם היא הייתה מאוד נחמדה ובעלת קול
מקסים. אבל היא נראתה יותר מפחידה ממפלצת. האנשים לא הבינו למה
בל התחתן איתה. למען האמת, גם בל לא הבין.
"תגיד," אמר מיכאל לבל יום אחד, "איך חשבת על האוטו-טלפון
הזה?"
"היה לי חזון," ענה לו בל. "ראיתי בדימיוני אנשים מדברים תוך
כדי נסיעה גם כשאין אף אחד לידם שמקשיב להם."
"באמת?"
"לא. פשוט רציתי לדבר עם אשתי באוטו מבלי לראות אותה פנים אל
מול פנים. היא ממש מכוערת."
"כן, אני יודע. אני חושב לקנות אחד מהאוטו-פונים האלו."
מיכאל קנה טלפון לאוטו, והיה לו כלי איתו יכל להתלונן תוך כדי
נסיעה.
כל פעם שהוא נהג הוא התקשר והתלונן בפני כל האנשים שהוא מכיר.
כשסיים עם אותם שלושה אנשים, הוא צלצל לאנשים שהוא לא מכיר.
הוא פשוט המציא מספר וחייג.
זה היה קורה בערך ככה:
משה חזר לביתו ונשק לביתו.
"מה שלומך מתוקה שלי?"
"בסדר, איך בעבודה?"
"אין לי עבודה. כמה פעמים צריך להגיד לך את זה! אני הולך כל
יום ללשכת האבטלה, לא לעבודה."
לפתע נשמע צלצול.
"מי זה?" שאל משה
"זה נראה לי הטלפון שלנו," ענתה לו אישתו
"מה הטלפון רוצה?"
"לא יודעת," ענתה לו. "תרים ותגלה."
"כדאי לי לעשות את זה?"
"לא יודעת. היה אחד שענה לטלפון שלו והתפוצץ"
"אני לא רוצה להתפוצץ"
"פשוט תרים את הטליפון"
"הלו," ענה משה לטלפון
"יא בן-זונה. למה לקח לך כל-כך הרבה זמן לענות? חתיכת הומו
מזדיין," כך השיב לו הקול מהטלפון. "התקשרתי לפה כדי להתלונן,
אתה שומע אותי? כן?! אז העלו את מחיר הסיגריות במכולת."
תפסיק לקלל," ענה לו משה. "אני מזהיר אותך - יש לי חגורה
שחורה."
"אז מה? " ענה לו מיכאל. "לי יש מכנסיים חומות"
ואז מיכאל ניתק
"מי התקשר?" שאלה אשתו של משה
"אני לא יודע" ענה
"איך לא יודע?"
"לא יודע."
"מה הוא אמר?" שאלה
"העלו את מחיר הסיגריות במכולת," ענה לה
"העלו את מחיר הסיגריות?" תהתה
"העלו את מחיר הסיגריות"
"אתה בטוח?" השיכה לשאול
"זה מה שהוא אמר"
"מי"
"אני לא יודע"
"אבל..." אמרה בפליאה. "אבל אתה בכלל לא מעשן"
"כן, שמתי לב לזה"
"וזה כל מה שהוא אמר?" שאלה
"הוא גם קרא לי הומו"
"אתה הומו?"
"זה מה שהוא אמר"
"אז אני רוצה גט," השיבה לו.
"אבל אני לא הומו"
"אהה," ענתה לו. "אולי זה ירון. ירון מעשן סיגריות. תתקשר אליו
הנה המספר שלו."    משה התקשר.
"הלו," ענה הקול מהצד השני של הקו
"הלו, ירון?" ענה משה
"כן," ענה ירון
"זה משה. אתה יודע שהעלו את מחיר הסיגריות במכולת?" שאל משה
"לא"
"טוב אז זה לא אתה, ביי"
"מי זה היה?" שאלה אשתו של ירון
"משה," השיב ירון
"מה הוא אמר?" שאלה
"הוא אמר שהעלו את מחיר הסיגריות"
"אבל הוא בכלל לא מעשן"
"טוב, אף אחד לא מושלם," ענה ירון. "אז העלו את מחיר
הסיגריות?"
"לא נראה לי. רוברט בחיים לא יעלה את מחיר הסיגריות."
"אז משה סתם עבד עלי. אני אעבוד עליו. איפה המספר שלו"
"הלו," ענה משה
"יא בן-זונה הורידו את מחיר הסיגריות," אמר ירון וישר ניתק
לפני שמשה יזהה אותו.
"עבדתי עליו," אמר ירון לאשתו.
"מי זה היה?" שאלה אשתו של משה
"לא יודע" ענה משה
"עוד הפעם לא יודע"
"כן, אבל הוא אמר שהורידו את מחיר הסיגריות. כדאי שאני אתקשר
לירון ואגיד לו את זה".