כשהייתי קטנה, הכי בעולם רציתי להיות פיה. יפה כזו, עם כנפיים,
ושיער בצבע וורוד עתיק עם פסים של פוקסיה, או אולי עם שיער
סגול ועיניים סגולות. רציתי להתעופף בכל מקום ולפזר על אנשים
אבקת פיות, ולהפיץ המון אושר בעולם. רציתי.
לא הרבה אחר כך, עברתי גן. פתאום שמתי לב שכולם כאלה בלונדינים
אתלטיים וגבוהים. טוב, ילדת שמנת מקיסריה, מה עוד אפשר למצוא
בגן כזה? אז התפכחתי והמרתי את החלומות. במקום שיער ורוד
ומתנופף וארוך, הופעתי בציורים של עצמי בתור אשת עסקים
בלונדינית, גבוהה ורזה, עם שיער אסוף בקפידה, וחליפת עסקים עם
חצאית מידי. חשבתי שאולי אוכל להיות אשת עסקים מיליונרית, וככה
לשנות את העולם.
אחר כך הגיע השלב האליזבתני, עם כל הקרינולינות שמועכות את
הציצי, והמחוכים הבלתי אפשריים והתלתלים. לא רוצה להרחיב על זה
את הדיבור. זה פשוט לא השלב שאני כל כך גאה בו, למרות שיום אחד
אני עוד אשחק בסרט תקופתי. אבל אחד.

אחרי זה היו כמה שלבים לא ברורים, כמו שלב "אחת שתיים שלוש קרן
אור", בו סידרתי את כל ילדי הכיתה בשורה, הדבקנו על החולצה
עיגולים עם סמלים שונים של  דובוני אכפת לי, והיינו צועקים יחד
את המשפט האלמותי, תוך תהיה למה לא יצאה קרן אור בצבעי הקשת.
בדיעבד, טוב שלא יצא, כי מסתבר שצבעי קשת הם צבעי הגאווה.
הגאווה ומיקה (שזה כבר לסיפור אחר, על יצירה ויזואלית שלי,
הנושאת את השם "מיגלשבע" וצבועה בצבעי הקשת. השותף שלי ישר אמר
"יא, איזה יופי. לא ידעתי שאת הומו"). או שלב חטיבת הביניים,
שבו נתפסתי דווקא יותר כמכשושה קטנה, אבל זה רק בגלל שלא הכירו
אותי והוצאתי מאיות כל הזמן. ילדים לא נוטים לסלוח על דברים
כאלה, לפחות לא עד שלב התיכון, בו זה עבר להם. גם שלב הצבא היה
עצוב. שילוב מוזר בין דיכאונות לאלרגיה חדה לצה"ל, וחלומות על
עולם טוב יותר, מלא בצחוק ואהבה נדחקו אל הפינה, ואת צבעי הקשת
וגוני הוורוד והסגול, החליף ירוק חצילים. אני יודעת שחצילים הם
לא ירוקים והכל, אבל כל החיילות נראות כמו חציל בעיני. עזבו.
קטע שלי. ביי גונס.

ואז, בלי התראה מוקדמת, הגיחה לאוויר העולם דארמה. כן, ההיא,
מדארמה וגרג. זו שמשלבת בנון שלנטיות בין אתלטית בלונדינית
לפייה שופעת אור. פלא שפתאום הכי בעולם רציתי להיות דארמה?
אבל האמת היא, שיותר מהכל, מה שמושך בדארמה, זה היכולת שלה
להיות שלמה עם עצמה. תמיד ובכל מצב. בלי עכבות. איזה אושר זה
צריך להיות! וזהו, החלטתי שזה מה שאני רוצה להיות מעכשיו. מיקה
כזו, אבל עם איכויות של דארמה. מיקה שלא מפחדת ללכת עד הסוף עם
הרגשות של עצמה, או הרצונות שלה, או מתייחסת אפילו טיפה ל"מה
אנשים יגידו". בכלל בכלל לא! מיקה שמסתובבת ומפזרת אהבה
וחיוכים ואושר בעולם, אפילו שיש כמה ערסים מחיפה שהיו מרביצים
על זה לטינקרבל, אבל היא רק מתחזה. היא לא באמת מפיצה אהבה. רק
דאווינים.

והיום, דיברתי עם נועה. קצת על דא וקצת על הא, וככה, בלי לשים
לב, דיברנו גם על זה. על דארמה הזו, ואיך יש אנשים כאלו שזו
התכלית שלהם. להפיץ אושר בעולם. "גם אני רוצה להיות כזו" אמרתי
לנועה. "את צוחקת עלי" היא ענתה. "מה זה היית רוצה? את כבר!"
מרוב התרגשות, נשבעת לכם, נופפתי ביד בחוזקה. "באמת נועה, את
לא סתם?" שאלתי תוך ניפוף מסיבי. "לא" היא ענתה "באמת באמת".
"איזו התרגשות! אם היה לי זנב הייתי עכשיו מכשכשת בו בהיסטריה,
אבל אין לי, אז אני מנופפת ביד" ( הייתי אומרת "עושה ביד" אבל
הקונוטציה של זה... נו, טוב, אתם יודעים לבד... )

אז זהו. אני כבר סוג של דארמה. ואפילו יש לי דרך לגרום לכו-לם
לחייך.
תמיד.
בכל מצב.

רוצים לדעת איך?