כל יום הוא היה בא עם חיוך על הפרצוף.
הוא היה בן אדם שמח, שאהב את החיים ויכל לדבר עם כולם על
הכול..
צמח לו מוניטין של בן אדם שמקשיב..
אף פעם לא היה לו קשה, כולם היו חברים שלו והוא הכיר את כולם,
כל אחד שעבר ברחוב אמר לו שלום והוא אפילו לא הבין מי זה..
לכל אחד מאתנו יש פנקס קטן ושחור שבו רשומים לו כל מספרי
הטלפון..
לו יש ספר טלפונים..
הוא היה מקשיב לכולם ותמיד הבין על מה הם מדברים.. הוא הצליח
לעזור לכל אחד ואחד מהם..
אני זכיתי לקרוא לבן אדם הזה חבר שלי.
חבר אמיתי שלי.
ככה אני יודע שהוא חשב גם עליי...

יום אחד, בדיוק באמצע השנה, הוא לא בא.
אולי הוא חולה?
להתקשר?
לא יזיק..
"שלום.." אני שומע את הקול שלו בעבר השני של הקו.. הוא נשמע
מרוחק מאוד..
"היי, למה לא באת היום?" אני שואל אותו ומחכה לתשובה.
אני מחכה כמה שניות והוא לא עונה..
"אתה חולה?" אני שואל.
"מממ.. כן, כואב לי הראש.." הוא עונה ואני שומע את הספק במילים
שלו..
"אתה רוצה לנוח?" אני שואל אותו מתוך התחשבות.
"כן, תודה..." הוא כנראה לא רוצה לדבר כרגע..
"תרגיש טוב.. ביי"  אני אומר ומחכה לתגובה.. אבל הוא כבר
ניתק...

יום אחר כך הוא עדיין לא בא..
ועוברים עוד יומיים ושלושה ימים וארבעה ושבוע ושבועיים ואין
ממנו סימן של חיים..
מה קרה לו..?
אנשים לא מבינים...
שהתקשרתי אליו, ההורים שלו אמרו שהוא נסע...
"מתי הוא יחזור?" שאלתי. הם ענו שהם לא יודעים והוסיפו שאנחנו
לא צריכים לדאוג..
לא לדאוג..?
איך?!
שבועיים הוא לא הראה את הפרצוף שלו אחרי שנה שלמה שבה הוא לא
פיספס בה יום אחד!
אחרי כמה ימים הוא הגיע לבית ספר לובש שחור..
הפנים שלו היו לבנות והוא החליט לגדל את השיער...
הוא היה חיוור והעניים שלו היו אדומות כמו דם...
מתחת לעיניים שלו היו סימנים שחורים של נדודי שינה...
הוא לא אמר כלום ופשוט עלה למעלה ונעלם בין המסדרונות האפילים
של בית הספר..
בכיתה שכולם נכנסו הוא כבר היה שם.
הוא ישב שם לבד בפינה הרחוקה ושקע באפילה שאפפה אותו...
מה יש לו?
הלכתי אליו ואמרתי לו בוקר טוב.
הוא הרים את הראש, "שלום.."  הוא אומר לי בשקט, כמעט לוחש את
זה.. כאילו הוא לא מזהה אותי.. כאילו אני עוד סתם בן אדם שבא
להציק לו..
אני מסתכל לו בעניים ושם לב שהם איבדו כל הבעה של שמחה ושל
אושר שהיו בהן פעם..
"אתה בסדר?" אני שואל אותו, לוקח לו זמן עד שהוא עונה ואני כבר
רואה את הדמעות עולות לו בעניים...
אני מרגיש אותו נאבק עם עצמו בשביל להוציא משפט אחד שלם
מהפה...
פתאום הוא עוצם את העניים והדמעות זולגות על הלחיים, כאילו הוא
מנסה להיזכר במשהו...
שהוא פותח את העניים שלו... הוא כאילו הוא חזר מן המתים, לפתע
אפשר היה למצוא את ההבעה הזאת בעניים שלו כאילו היא כל הזמן
הייתה שם...
הוא הסתכל מסביבו והמבט שלו עובר לאט לאט על כל האנשים
בכיתה...
כאילו הוא מנסה להבין איפה הוא נמצא, מה התפקיד שלו פה...
שהמבט שלו הגיע אליי, הוא נעצר... הוא מרים את הראש ומסתכל לי
בעניים, הוא נזכר מי אני ונזכר איפה הוא נמצא...
"לא... אני לא בסדר, ואתה יודע את זה... אבל בינתיים תדאג
שיעזבו אותי בסדר?"
אני מסתכל לו בעניים ורואה את הכאב... "בסדר, אבל תבטיח שתהיה
בסדר..." הוא לא עונה...
אני מבין שהוא גם לא יענה...
הסתובבתי והלכתי למקום שלי בכיתה.
השיעור מתחיל, הוא עם הראש על השולחן והשיער שלו שמגיע עד
הכתפיים פזור על השולחן והוא נראה כמו גופה...
כל השיעור הוא לא שינה תנוחה..
המורה העירה לו פעם ופעמיים, שיקום.. אז הוא פשוט ישב ובהה
בלוח וכתב משהו כל הזמן גם שלא היינו אמורים לכתוב...
בטח משהו משלו...
5 דקות לפני סוף השיעור הוא הסתכל בשעון וקם...
הוא פשוט יצא מהכיתה..

"לאן אתה הולך? עוד לא נגמר השיעור...." המורה שואלת אותו,
"בשבילי הוא נגמר... גם ככה לא הקשבתי.." הוא אומר בשקט ויוצא
מהכיתה..
המורה קצת כועסת אבל ממשיכה במה שנשאר מהשיעור...

לאן הוא נעלם?
בהפסקות אף אחד לא מוצא אותו...
פעם הוא היה מפעיל את הרדיו בבית הספר, והוא הפך את הבית ספר
שלנו לתחנת רדיו אזורית..
כולם אהבו את הרדיו, וכולם רצו להשתתף שם בתוכניות..
בבית ספר קראו לו - "רדיו קול התלמידים".
הוא גם שחקן בין השאר..
אבל הוא לא רצה שידעו מזה כולם, משהו של צניעות, אפילו יותר
מזה....
אבל איך הוא יכול לשלוט בזה?
הוא עשה פירסומות ושיחק בסרטים שלמים, אבל הוא פרש, נמאס לו
מזה..
הוא רוצה לחיות כמו בן אדם רגיל..
אני מבין אותו...
כולם אהבו אותו וכולם רצו להיות חברים שלו והוא לא רצה את
זה...
נמאס לו מזה...
אבל בעצם.. אני לא יודע בכלל מה מציק לו...
לשיעור האחרון הוא כבר לא בא..
כנראה העדיף ללכת הביתה...
שחזרתי הביתה כבר לא התקשרתי אליו, ופשוט חיכיתי ליום למחרת
לראות אם הוא בסדר...
כי אחרי הכול הוא ביקש שיעזבו אותו ולא רציתי לשבור מילה שנתתי
לו...
אבל בעצם כל יום  חזר על היום שהיה לפניו...
הוא כבר היה בכיתה לפני כולם, ישב לו בפינה האפילה שלו שם...
בשיעורים או שהוא כתב או שהוא ישן, או שהוא סתם ישב ובהה במה
שיש מחוץ לבית הספר...
כאילו הוא כלוא, כלוא בחיים של עצמו...
לא הבנתי אותו..
אחרי כמה ימים וכמה ניסיונות של אנשים לעודד אותו, כולם כבר
התייאשו...
זה הפך למעין שגרה...
אבל ניראה.. כאילו זה משמח אותו..
סוף סוף אנשים עזבו אותו בשקט...
למרות שזה נראה שזה יותר מרגיע אותו, הוא לא הראה את זה... מאז
אותו יום שהוא בא פעם ראשונה עם שחור, לא עלה לו חיוך על
הפרצוף...
אחרי שבועיים כאלה, כמה מהחברים היותר קרובים שלו החליטו לתפוס
אותו ולדבר איתו...
לנסות להוציא ממנו משהו...
אני מכיר אותו ואמרתי להם שזה לא יעבוד.. אם הוא לא רוצה לדבר
על משהו הוא לא ידבר עליו..  גם אם כולם ינסו לשכנע אותו...
אבל הם לא הקשיבו לי...
הם אמרו שכדאי לנסות...
הם תכננו איזה תוכנית והיסתמכו על מי החברים שלו ומי שיגיד מה
ואיך ומתי...
אבל מה הם יודעים? הוא זה שצריך להחליט מי חבר טוב שלו ומי
לא..
הם פשוט לא מבינים שזה לא יעבוד...
יום אחד אחרי שנגמר הבית ספר הם חיכו לו בחוץ... בין הבית ספר
לכביש איפה שהגדר...
הוא יצא מבית הספר כמו תמיד.. המעיל השחור הארוך שלו שעף בגלל
המהירות שהוא הלך בה, הבגדים השחורים, וההבעה האדישה בפנים...

הראש שלו מופנה ישר קדימה והוא הלך בצורה זקופה..
הוא הלך כאילו הוא מרחף..
הוא הלך במהירות ובשקט ולא נתקל בשום דבר..
זיו ואיתמר תפסו אותו למרות שהם לא היו מרוצים מהרעיון של לדבר
איתו..
היו שם בערך עשרה אנשים בלי לספור את עצמי.
הוא לא התנגד..
הוא כבר ידע מה הוא הולך לעשות ממזמן, והוא ידע שהם לא יצליחו
להוציא שום דבר ממנו, והוא כבר ראה מראש את השיחה הזאת...
אז הוא לא התנגד ואפילו התיישב בעצמו על הגדר וחיכה..
דרור התחיל לדבר..
"תגיד, מה יש לך?!, אתה לא מוכן לדבר על שום דבר ואתה כל הזמן
ככה בדיכאון הזה שלך! אתה מצפה שנעמוד בצד ולא נעשה כלום?! אז
אנחנו כן נעשה משהו... אנחנו נוציא אותך מזה ומהר.."
הוא אמר את זה בתקיפות כאילו הוא מנסה לתקוף אותו...
לתקוף על מה אבל..? הוא יודע? אני לא חושב..
הראש שלו היה מושפל מאז שהוא התיישב...
והוא לא שינה את ההבעה על הפנים ובעניים...
אחרי שדרור אמר את זה הוא הרים את הראש והסתכל לו בעניים...
"אתה חושב שאתה יכול לעזור לי? אתם חושבים? בבקשה,תנסו..."
הוא אמר את זה ואז הוא הסתכל עליי על זיו ועל איתמר שעמדנו בצד
ליד נועה.
"אני יודע שאתם לא רוצים לעשות את זה.. ואני מעריך את זה...
תודה.."
הוא השפיל שוב את המבט... ואז כולם שתקו..
"מה קרה? חשבתם שאני לא יכול לדבר?"
הוא לגלג עליהם.. היה לו טון מזלזל.. הוא לא אהב מה שהם מנסים
לעשות והוא כעס עליהם שהם אפילו חשבו שזה יעבוד...
הייתה לו תמיד את אותה הבעה אדישה על הפנים והוא לא שינה אותה
כל הזמן...
אבל הוא כעס.. כעס עליהם שהם עשו דבר מטומטם שהתוצאה שלו כבר
צפויה מראש... וראו את זה עליו...
אז הייתה שוב שתיקה של כמה שניות..
ואז כאילו שכולם התעוררו.. הם המשיכו בתוכנית הזאת שלהם שלא
תעבוד...
אמילי שאלה אותו איפה הוא היה בשבועיים האחרונים אחרי הצהריים
ובהפסקות של בית הספר וגם בשבועיים ההם שהוא בכלל לא בא...
אפשר היה לראות עליה שבאמת אכפת לה ושהיא לא סתם שואלת
שאלות..
אני יודע.. אמילי לא הייתה חלק מה'תוכנית'.. דרור תקע בה מבטים
של אי הבנה אחרי מה שהיא עשתה וחוט המחשבה שלו נקטע כשסער
המשיך לדבר..
"הסתובבתי בעולם.. רציתי למצוא בו צד אחר שאף פעם לא הסתכלתי
עליו..."
הוא אמר את זה במעין מסתוריות כזאת..
"איזה צד?" נוגה שאלה אותו.
"צד שלא כולם יכולים לראות..." הוא ענה והוסיף, "אני לא יודע
אם אתם יכולים לראות אותו..  אני עדיין מחפש אותו..."
הם המשיכו לשאול שאלות ושאלו אותו "מה קרה?"  "מה תעשה?"  "מה
יש לך?"  "למה אתה מדאיג אותנו?"  "תהיה בסדר?"
אבל  על רוב השאלות האלה הוא ענה באדישות...
"ככה.."  "לא יודע..."  "אולי..."  "כן"  "לא"  ולפעמים הוא
הוציא איזה משפט ארוך שהוא בטח תקע בו כל מיני רמזים על החיים
שלו שרק הוא מבין...
או שאולי גם הוא לא מבין עדיין?
אני לא יודע...
אחרי חצי שעה הוא הסתכל על השעון וקם...
הוא היה צריך לעבור אז הוא פשוט דחף חלק מאתנו ועבר...
לפני שהוא הלך הוא הסתכל שוב עליי , על זיו, על איתמר ועל נועה
בהבעת תודה והסתובב..
"רגע!" נועה פתאום קפצה.. דרור ניסה להשתיק אותה כי זה לא היה
חלק מה'תוכנית'.. זה נראה לו אבוד..
"מה יש?" הוא הסתובב וראה שדרור לוחש משהו לנועה ושנועה לא
מסכימה איתו..

"למה אתה לא נותן לה לדבר? לכולכם היה משהו להגיד.."
הוא אמר את זה בכעס..
למרות שהוא בעצם לא רצה עוד שאלות זה עניין אותו למה נועה לא
יכולה לשאול שאלות.. הוא כבר כעס גם ככה...
"כי זה לא היה חלק מהשאלות שהם תכננו אתה מבין? לא חלק
מה'תוכנית'..."
נועה אמרה את זה כאילו באכזבה ובכעס שהיא לא יכולה לדבר..
והוסיפה בזה טון ציני בשביל להדגיש להם שזה מטומטם...
"טמבלים כולכם..." הוא הרים מעט את הקול והסתכל על דרור..
"אתה חושב שתוכנית הייתה שוברת אותי? אם כן.. אתה יותר תמים
ממה שחשבתי... תן לה לדבר.."
הוא אמר את זה בלגלוג על כולם והסתכל אחר כך על נועה.
"אני יודעת שאתה לא רוצה לענות על זה ואני יודעת שלא תספר לנו

כלום.. אבל אני רק רוצה לשאול אותך משהו..."
הוא הסתכל עליה באדישות, "נו..." הוא אמר את זה בקוצר רוח...
"אתה בסדר?" היא שאלה את השאלה הרגילה...
"לא" הוא אמר..
"אתה תהיה בסדר?"
"אני לא יודע..."
"למה נכנסת לדיכאון זה?"
"לא יודע..."
"אתה עדיין שפוי?"
"השפיות זה הדבר הראשון שאיבדתי..."
היא הסתכלה עליו בעצב כאילו הכאיב לה מה שהוא אמר...
זה פגע בו קצת... ראו לו את זה בעניים...
"תן לי לשאול שאלה אחת אחרונה ובבקשה תענה לי בכנות..."
היא שאלה אותו את זה וכאילו כאב לה לשאול את זה.. כאילו היא
הוציאה את זה ישר מהלב... "אתה יכול להבטיח שתהיה בסדר? אתה
יכול לגרום לנו לא לדאוג ולומר שלפחות תישאר חי? אתה יכול
להבטיח שלא תעשה  שום דבר מטומטם?"
אחרי שהיא שאלה את זה הוא השפיל את המבט לרצפה...
הוא חיכה כמה שניות ואז הוא הרים את המבט והסתכל לה ישר
בעניים...
היה לו מין חיוך שטני כזה על הפרצוף, אבל היה לו כאב בעניים
שהוא אמר את זה...
"לא... אני לא יכול להבטיח את זה.."
הוא אמר את זה בשקט... כאילו לקח זמן למילים לעבור דרך הענן
השחור והאפל שאופף אותו...
הוא אמר את זה והסתובב..

הוא התחיל ללכת..
אבל הוא התחיל ללכת לאט יותר...
כאילו יש משהו שמפריע לו..
כאילו יש משהו שמכביד עליו...
אף אחד מאתנו לא זז...
כבר ידעתי שלא נראה אותו שוב בזמן הקרוב.
פתאום הוא נעצר והסתובב...
הוא הסתכל עליי ועל נועה...
הוא חשב לעוד רגע והמבט שלו עבר על כולנו..
כאילו הוא מנסה לחקוק תמונה בזיכרון בשביל לא לשכוח...
ואז הוא המשיך ללכת..  נועה התחילה ללכת אחריו, והוא לא שם
לב.. היא קראה לו שהיא הייתה כבר שני צעדים מאחוריו ואמרה
"אני לא יכולה לתת לך ללכת..."
והיא הושיטה אליו יד בשביל לתפוס אותו... הוא לא הספיק
להסתובב,
הוא ניסה להתחמק ולהזיז את היד שלו בשביל שהיא לא תתפוס אותה,

אבל הוא כבר לא הספיק..
היא תפסה אותו בזרוע והוא חרק שיניים...
הוא כמעט צעק... לא בגלל שהוא כעס... בגלל שכאב לו... היא תפסה
אותו ביד והכאיבה לו... כאב פיזי.. יש לו משהו ביד...
הייתי הראשון שהבין שצריך לתת לו ללכת ופשוט לעזוב את הבן הזה
אדם בשקט...
אבל אף אחד לא זז.. גם אני לא יכולתי לזוז...
מה יש לו ביד?
הוא הסתכל לנועה בעניים בכאב ובכעס שהיא עשתה את זה...
הוא לא התנגד שהיא הפשילה לו את השרוול...
גם ככה כולנו היינו בהלם..
היינו קפואים...
היא צעקה בכאב אחרי שהיא הסתכלה... היו שם שלושה חתכים לאורך
כל היד...
והם היו טריים לא ממזמן... לא עמוקים... אבל מספיקים בשביל
לגרום כאב...
הוא משך את היד שלו בפראיות והחזיר את השרוול שלו..
נועה כבר כמעט בכתה בגלל מה שהיא ראתה לו היד..
הוא נתן לה מבט אחרון של כעס ולפני שהוא הסתובב הוא העביר על
כולנו מבט של זעם ושנאה...
זה משהו שאף פעם לא נתקלתי בו אצלו...
ואז הוא פשוט הסתובב והלך...
הוא הלך בכזאת מהירות.. לא הספקנו לראות אותו זז!
אבל פתאום הוא נעצר עם הגב אלינו, חשב לכמה רגעים ואז הוא
הסתובב וחזר אלינו באותה המהירות...

נועה כבר בכתה...
הוא נעצר מולנו.
הוא הסתכל לה בעניים והדמעות שזלגו לה על הלחיים לא הפריעו לו
כרגע..
הענן האפל הזה חסם כל רגש...
הוא הוריד את התיק שלו מהגב והוציא משהו כסוף... קצת ארוך...
אוי לא...
זה היה מאוחר מדי...
"שלושה שבועות...חתך לכל שבוע... ועכשיו נגמר השבוע הרביעי...
אני צריך לבדוק אם אני חי לא?" הוא הסתכל עליה כאילו הוא מנסה
לדקור אותה עם המבט שלו!
לרגע הענן האפל הזה שלו אפף את כולנו..
הוא הפשיל את השרוול, ואז כולנו הבנו שמה שהיה לו ביד היה
האולר שלו.. איך לא שמנו לב לזה קודם?
זה היה כל כך מטומטם!
יש לו אולר ביד ואף אחד מאתנו לא זז!
למה?!
לא יכולנו לזוז.. היינו קפואים...
הוא העביר את האולר על היד שלו והפעם החתך היה עמוק..
הוא התחיל לדמם...
הוא עצם את העניים בכוח, ומתוך כאב נורא, דמעות זלגו לו
מהעניים...
לרגע הוא הצליח גם לכבות את אור היום הבוהק של השמש, והפך אותו
ללילה, לילה אפל וחשוך...
הדם נזל על הרצפה מהיד שלו והחתך עבר על הכל היד..
אנחנו ראינו איך הסכין חותכת לו את הבשר ואיך שלבן הפך
לאדום..
איך שכל היד שלו נטפה דם, ומתחתיו כבר הייתה שלולית של דם..
אבל עדיין.. אף אחד מאתנו לא זז...
אחרי שהוא הרים את הסכין מהיד הוא הוציא מהתיק שלו חולצה
מקומטת.. שחורה.. הוא ניגב את הדם מהיד, אחר כך הוא קשר את
החולצה ליד שלו, פתח שוב את התיק, והחזיר את האולר..
ההילה השחורה שסבבה אותו כבר נראתה כאילו הקיפה את כל
העולם...
אפילו את אור השמש היא חסמה...
הוא קרע חתיכה מהחולצה וזרק אותה אל נועה..
"תשמרי על זה.. כל פעם שתראי את זה.. ותרגישי את הדם שלי ספוג
בבד, תיזכרי את היום הזה שראית אותי... אולי הוא האחרון"
ואז הוא הסתובב ובתוך כמה שניות הוא כבר פנה ימינה ונעלם..
עברו עוד כמה דקות עד שאני הייתי הראשון שזז והתיישב על
הגדר..


הראשון שהתעורר מחלום בלהות מזעזע..
אבל כנראה שהתעוררתי לאחד חדש...
בהיתי בשלולית הדם שהייתה על הרצפה ממש מתחת למקום שהוא עמד
בו...
נועה עדיין החזיקה את הקרע מהחולצה שלו ובכתה...
"אתם יותר מטומטמים ממה שחשבתי.." פתאום זיו אמר כאילו הוא
מפלח את השקט בסכין...
"אני חושב שהייתם צריכים לחשוב על זה קודם.. התוכנית שלכם
נכשלה..." איתמר הוסיף אחרי זיו והעביר על כולנו מבט ציני
וכועס..
זיו ואיתמר עמדו אחד ליד השני והסתכלו אחד בעניים של השני
כאילו הם חושבים על בדיוק אותו הדבר, הם בהו בשלולית הדם שעל
הרצפה, כמו כולנו..
זיו קטע את המבט הזה, אמר בשקט שנמאס לו, והלך..
אמילי שוב הסתכלה עלינו.. על שלולית הדם... החזיקה את עצמה
בכוח בשביל להוריד את המבט מהשלולית, יצאה מן האפילה, והלכה
ישר אחרי זיו הביתה...
איתמר ישר אחריו ליווה את נועה שלא עזבה את החולצה כל הדרך
הביתה וגם שניהם נעלמו..
אור השמש עדיין לא חדר דרך הילת החשיכה שאפפה את כולנו..
אור שחור הקיף אותנו וכאילו רק שלולית הדם שעל הרצפה שימשה
כמקור אור עמום..
"אני חושב שכדאי שתלכו הביתה... כל אחד ואחד מכם... ואני מקווה
מאוד שתרגישו בקרוב על הבשר שלכם את הטעות שעשיתם היום..."

ומאז אותו רגע.. מאז אותו יום.. אף פעם לא שכחנו איפה הייתה
שלולית הדם... ומאז החשיכה שררה עלינו ולא עזבה..
לפחות... עד שהוא חזר.