הוא היה כזה אני מניח... טיפוס כזה... כולם הכירו אותו... שמעו
עליו...
היה הטיפוס הזה שמתקרב בשקט בשקט, מסוגר לו בראשו ועולמו, אבל
תמיד שהיה מגיע, נכנס ברוח וצלצולים, נותן כזו כניסה שאחריה
כולם היו מפנים ראשם בתדהמה ומסתכלים לאותו המקום שבו הוא
הופיע...
והוא, טיפוס כזה ש...
טיפוס כזה שלא אהב את כולם, לא אהב את כל האנשים שעליהם היה
משאיר את התדהמה, אבל אהב את הנוכחות שהוא מקרין, נהנה כל פעם
מחדש מהיחס שאנשים נותנים לו, לווא דווקא צמא לתשומת לב, פשוט
אופי בנוי שכזה... משהו בתשתית שהוא עובד תחתה...
הוא היה טיפוס חשוך כזה, בלאקר אולי כמו שאומרים, אהב ללבוש
שחור, משהו קשור באפילה הזו שאופפת אותו, זו שמתערפלת סביבו,
הוא היה טיפוס כזה, שחי בעולם משלו, כאילו קיים לו במימד שלו,
לבד...
מזמין את כולם אל תוך עולמו אך יודע שאף אחד מאלו לא יבוא אל
אותו מקום עד שיוכל להגיע, שיוכל לבוא...
ואני? אני לא הכרתי אותו אישית, את הטיפוס הזה, אבל שמעתי עליו
המון, על אותו הטיפוס הזה, ראיתי אותו מופיע פה ושם, ונהניתי
לנתח אותו, לחשוב עליו, להעלות רעיונות, לנסות להכיר אותו מבלי
להכיר אותו כלל...

לפעמים אפילו אולי ייחלתי להכירו, להסתכל בפנים של אותו אחד
שכולם מדברים עליו, שכולם שמעו עליו...
עניין אותי לדעת איך נראה ביתו, האם גם אפל כמוהו? או שמא ההפך
ממנו... אנשים לא מספרים במיוחד איך נראה ביתו אחרי שביקרו שם,
שותקים יותר נכון, שומרים על שקט ולא מדברים...
אומרים אנשים שלפעמים או אף לעיתים קרובות הם אפילו מרגישים
בנוכחותו גם כשהוא רחוק, מרגישים בו קרוב, אל ליבם, נושם בקרב
נפשם...
ואף לא פעם ופעמיים נשף בעורפם לאות סימן שהוא כאן, נתן להם
להרגיש אותו כי אהב את היחס שהוא מקרין, את ההרגשה אצל האנשים
שהוא משאיר אחריו, ואז נעלם, חזר אל עולמו והלך לו, לביתו, או
שאולי לנשוף בעורפו של אחר או להזמין אחד לביתו, סתם שלא ישעמם
לו...
אז הוא היה טיפוס כזה, והיום כבר הסתכלתי לו בפנים, כבר ראיתי
את עיניו, הבנתי איזהו טיפוס הוא זה, לא מסובך במיוחד, לא צורך
ניתוח מעמיק זה או אחר, ולא ממש נהנה מהתדהמה שהוא משאיר
אחריו, אלא פשוט חי ממנה... נושם אותה...
אז הוא היה טיפוס כזה, הוא והאפילה המתערפלת שלו, הוא וביתו
שהיום בו אני חי. ואני? גם לא מדבר, לא שותק, אלא מת... אז לא
מספר איך נראה ביתו... כולם יגלו...
אז הוא היה סתם, הוא היה טיפוס כזה...
הוא היה המוות.