החזרתי את מבטי אל  חתיכת הנייר המשובצת שאחזתי בידי הימנית,
ושוב  מצאתי התאמה בין הכתובת הרשומה שחור פיילוט על גבי
דפדפת משובצת לבנה לבין הכיתוב הענק שהופיע מעל לראשי, מעטר
שלט פח גדול ומאובק בכניסה למה שנראה כעוד חניון שכוח אל.
לא ששאר "דיירי" הרחוב התל אביבי עמוס המשרדים, מוסכים
וחניונים בו עמדתי נראו שונים בחזותם מהמקום אליו עמדתי
להיכנס, אולם בהחלט זה היה המבנה האחרון אליו ציפיתי להגיע
בביקורי.
יד שמאל ניסתה לתמוך בחוט המחשבה המוטרד שלי, וגירדה נקודה
מקרית סמוך לרקה השמאלית התואמת. אך גם זה לא הביא למסקנה שונה
מהאינסטינקט הראשוני שלי עת מצאתי את המקום, והוא שהכתובת אותה
רשמתי אתמול -  ידי האחת עסוקה בערבוב אחרון של ה"מנה חמה"
לפני החדרת עוד מונוסודיום גלוטומט לגופי רווי הרעלים, והשנייה
רושמת על דפדפת אקראית כתובת שהוקראה בחופזה מהסלולרי של הבוס
שלי אל שפורפרת הבזק המשרדית שלי - היתה שגויה.
 כבר התחלתי להפעיל את מושיעי הסלולרי, שולפת מהזכרון את
הטלפון של מני, הבוס, כשפנה אליי קול עייף ושאל: "את מי את
מחפשת, גברת?"
סובבתי את גופי חצי סיבוב ימינה, וראיתי איש מבוגר, שפם 'עמיר
פרץ' מעטר את פניו וסרבל עבודה כחול ומגורז לגופו.
"אני לא בטוחה שאתה יכול לעזור לי. נראה לי שהגעתי למקום הלא
נכון" עניתי בטון של חצי התנצלות על כך שאני בעצם מנסה לוותר
באלגנטיות על כוונותיו הטובות של האיש לסייע.
"תתפלאי," הוא אמר, "את לא הראשונה שמגיעה לכאן וחושבת שהמשרד
טעה בכתובת, או שאולי החליפו את שמו של הרחוב. נסי אותי..."
סיים בחיוך וחיכה לתגובה.
חייכתי חזרה לאיש החביב, החזרתי את הסלולרי לתיק - אות
לנכונותי לתת לו את מלוא תשומת הלב הראויה  - והקראתי:
"תבקשי את 'החבר של שלמה מזרחי' , המסגר 237 א' , ליד אולם
התצוגה של טויוטה, תל אביב".
"נו, והבניין מימין נראה לך כמו סוכנות סוסיתא?" הוא שאל
באירוניה תוך שחיוך מרוצה עולה על פניו, ומסית את קצוות שפמו
מעלה כאילו רצה לקשקש בו, לאות התלהבות.
"אני רואה שזו סוכנות טויוטה, ואני יודעת שזו הכתובת הנכונה.
פשוט נראה לי שהבוס שלי נתן לי את הכתובת של  המוסך שלו בטעות"
עניתי, מרגישה שנימה של תסכול מצטרפת בעזרתי לשיחה.
"לא חמודה, הבוס שלך לא טעה, ואת כן בכתובת הנכונה. ואם תבואי
אתי עכשיו, תוך פחות מדקה את תגלי שגם במקום כמו שלנו יש חיים,
'והחבר של שלמה מזרחי' יוכיח לך את זה".
הוא לא נתן לי זמן לעכל את הבשורה שהפציינט שלי אכן נמצא כאן
וכבר הסתובב  ופנה אל תוך החניון, מסמן לי להצטרף אליו.
עברנו את הבודקה שבכניסה, בו נראה שידידי החדש מעביר את יומו,
כשרק רחש טרנזיסטור המכוון על מלמלת של רשת ב' מארח לו לחברה,
ונכנסנו לתוך מה שהתגלה כפי שצפיתי קודם כחניון.
ולא סתם חניון - חניון אוטובוסים של אגד!
כולם עמדו שם ברווחים נאים אחד מהשני, כאילו משאירים מרחב של
מחייה ומכבדים - אוטו אוטו- את פרטיותו.
אוטובוסים חדשים ליד ישנים, אדומים קלאסיים לצד ירוקים מרופדים
ומחודשים, וקווים עירוניים בצמוד לבין עירוניים.
חלפנו ליד קו 24 אקורדיון פנימי מחיפה, ולצדו 400 ירוק
ירושלים-תל אביב קומותיים.
עוד כמה צעדים והנה עוד אחד פנימי לא ממוזג לפנינו, ולידו אחד
מחודש באותו ירוק האופייני לחברה, כשרק הריפודים בעיצוביי
סטייל שנות השבעים מסגירים את גילו האמיתי.
זה היה בהחלט מעניין בתור מחקר אנתרופולוגי לשעות הפנאי הממש
מיותרות - אבל זה לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי, עובדת
סוציאלית מוצפת עבודה בעיריית תל אביב מזה כמעט עשר שנים
שכמותי.
"תראה, אני לא רואה פה אף אחד חוץ משנינו" עצרתי אותו, אוחזת
בכתפיית האוברול שלו מאחור. משפנה לעברי הטחתי בו "אז אלא אם
כן 'החבר של שלמה מזרחי' מסתתר לו פה במערה החשמלית שלו,  ורק
לך יש את 'צופן הכניסה הסודי' - נראה לי שאני עפה" נעצתי בו
מבט מאשים של 'טוב, אז אני נאיבית ועבדת עליי לשנייה - אבל עד
כאן!' והסתובבתי בהפגנתיות לכיוון הכניסה.
"הנה! הגענו! תירגעי, חמודה. אני נראה לך כמו מישהו שינסה
לעבוד עלייך?" הוא הביט בי במבט של סבא, תוך שהוא גורר כסא
מתקפל ומעמיד אותו מול פנסיו של אוטובוס ירוק, קו 380, ומחווה
לעברו בתנועה של 'בואי, שבי'.
הסתכלתי עליו, הסתכלתי על הכסא, והוספתי סריקה פרטנית סביב
החניון השומם.  אפילו דמותו של עוד חתול תל אביבי שורד לא
נראתה באופק. רק המשופם שלי, הכסא ואני.
התיישבתי, פניי נתמכים בידיי, פונים לעבר נקודת אספלט מקרית
תחתיי, ואמרתי לעצמי בייאוש: 'לפחות תשבי כמה דקות ורק אז תלכי
לצעוק על מני על החור הביזארי הזה שהוא שלח אותך אליו'.  איזה
שלמה מזרחי, איזה חבר שלו ואיזה אבטיחים. נאדה!.
"איך אמרת קוראים לך, מותק?"
"יעל" עניתי למשופם שלי בלקוניות.
"יעל, את אומרת. טוב, אז יעל, אני רוצה להכיר לך את החבר של
שלמה מזרחי.
"יעל, קו 380 של שלמה מזרחי. קו  380 של שלמה, יעל" אמר תוך
שהוא עובר במבטו ממני אל האוטובוס הירוק שמולי, וחזרה.
הרמתי את הראש, חצי מהפה שלי פתוח בהשתאות בלתי מודעת, וניסיתי
לעכל את מה שקרה כאן.
מספר תסריטים עברו לי בראש.
הראשון והמתבקש, מתוך ניסיוני הרב בתחום השיגעונות האפשריים
והבלתי אפשריים בהם בורך הטבע האנושי, היה כמובן שהמשופם היקר
הוא בסך הכל עוד אחד מאלו שממלאים את יומי בעבודה מבורכת, ואת
בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ בפרנסה.
או אולי זה אפילו 'החבר של שלמה מזרחי' בכבודו ובעצמו, אותו
באתי לפגוש!
מצד שני, מני אמר לי בפירוש שלא מדובר בחולה נפש אלא במקרה של
מישהו מהשורה שצריך עזרה מקצועית בנושא שאין הוא יודע כיצד
להתמודד אתו ולמי לפנות לשם כך.
ובעודי דשה ביני לבין עצמי בנוגע לאופציה האחרונה, ההגיונית
והמבעיתה ביותר שעלתה במוחי - זו בה אני חלק מעוד תכנית של
התעללויות באזרח הקטן והאומלל בהפקתם של יגאל שילון ויצפאן -
שמעתי קול קורא לי מכיוונו של האוטובוס "שלום יעל".  
חברי המשופם, שהחליט להשאיר אותי ואת ההלם בו לקיתי לבדנו,
נעלם לו לתוך הבודקה שלו, מותיר אותי עם עננה מלאה בגשם של
סימני שאלה מעליי.
"אני מבטיח שאני לא נושך, או משהו כזה" המשיך הקול שנשמע כקולו
של גבר צעיר, לא יותר משלושים הערכתי.
"גם אם אתה לא נושך, אתה דיי מפחיד אותי כרגע מאחר ואין לי שמץ
של מושג מי מדבר אתי, ומאיפה" עניתי תוך שאני זזה לימינו
ולשמאלו של האוטובוס בניסיון לקלוט היכן מסתתרת לה הדמות
המסתורית.
"אבל שמעון הרי הציג בינינו קודם, אם זכרוני אינו מטעה אותי.
אחרת איך הייתי יודע שקוראים לך יעל. לא כך, יעל?"  
"כן...  יש משהו במה שאתה אומר..." התכופפתי לעבר המקום ממנו
בקע הקול, מגלה כי רק פגוש סטנדרטי של אוטובוס המסתיר חלקי
מכונה מלאים בגריז ולכלוך נמצא מולי.
כך שגם תקוותי האחרונה לאתר איזה גמד קטן המסתתר לו מתחת לבטן
האוטובוס נמוג.
"נו דיי! מספיק עם המשחק הזה! תפסיק להתחבא כך. צא החוצה,
ותסתכל לי בעיניים כמו גבר!" תקפתי, נבהלת בעצמי מהטון הכועס
והמבולבל שיצא ממני.
הפנסים הקדמיים של האוטובוס נדלקו, ושלושה הבהובים של אורות
גבוהים נשלחו לעברי.
"זה מספיק בעיניים, או שאני צריך להוכיח את גבריותי בדרכים
נוספות?..." ענה לי בציניות מתבקשת, תוך שהוא מעביר לאורות
חנייה.
ידעתי שמה שקורה מולי סותר את כל חוקי ההגיון שהכרתי עד אותו
היום, ולכן החלטתי להתמודד עם המצב הלא יאומן כפי שאני מתמודדת
עם כל סיטואציה מלחיצה וקשה בחיי.
לקחתי סיגריה.
גם את המצית מצאתי בסוף, אחרי פשפוש ביד רועדת בתוך התיק
המבולגן תמידית שלי - משימה שנראתה קשה בהרבה מהרגיל, במצבי
המעורער.
הדלקתי. שואפת ונושפת באובססיביות כאילו מדובר היה בסיגריית
חמצן לחולת אסטמה.
לאט לאט החזרתי את מבטי אל פנסי האוטובוס, לא לפני שבדקתי
מסביב שאף אחד לא נמצא שם כדי לתעד ואז לשלוח חוות דעת לאיגוד
העובדים הסוציאליים על 'הבחורה שמדברת עם אוטובוסים'.
"אז רגע," חייכתי לעצמי משועשעת "אתה איזו המצאה חדשה של
אוטובוס רובוט מדבר? כאילו, יש איזה חדר בקרה בו יושב עכשיו
מישהו ומדובב אותך כדי לבדוק עד כמה אנשים יכולים להיות
אינפנטילים?" שאלתי אותו, לא מאמינה שמילים אלו יוצאות מפי.
"לא... ממש לא!" ענה לי הקול בנימה נחרצת, "אני לא איזו המצאה
חדשה של רחוב סומסום או משהו כזה, של בובה מדברת. אני זה אני!
ואם תשאלי אותי 'מי אתה?' אומר לך בדיוק.
אני אוטובוס בקו 380, שזה הקו שנוסע מתל אביב לבאר שבע, במקרה
שלא ידעת, ומכנים אותי, כפי שכבר ראית, בתור 'החבר של שלמה
מזרחי'.
ואני אחסוך לך את השאלה הבאה. מכירה את האמרה: 'חברים יש רק
באגד'?"
"כן" עניתי בקצרה, נמנעת מלעצור את שטף הדיבור של זוג הפנסים
המדובב שמולי,
"ובכן, זו לא סתם אמרה. אצלנו, כל אוטובוס נמצא תחת ידיו של
נהג אחד ויחיד. ולכן, קוראים לנו 'החברים' שלהם. וכפי שכבר
הצלחת בוודאי להבין, יעל היקרה, מאחר ואני חבר של שלמה מזרחי -
הנהג שמפעיל אותי הוא שלמה מזרחי בכבודו ובעצמו."
הוא סיים את הנאום הקצרצר שלו, ובקולו נשמע סיפוק על ההסבר
המוצלח.
נשארתי על הכסא, מבטי תקוע במכונת הפח שלפניי, וניסיתי לסדר את
חבורת סימני השאלה שהלכה וסגרה עליי, באיזשהו טור הגיוני של
רצף שאלות מתבקש.
לקחתי את השאלה הראשונה שנדחפה לראש הטור, ויריתי אותה לאוויר
העולם:
"אז רגע. אם אתה באמת אוטובוס חיי ונושם, כפי שאתה מגדיר את
עצמך, בשביל מה אתה צריך את שלמה מזרחי שיפעיל אותך?" נשענתי
לאחור, שילבתי ידיים וחיכיתי לתשובה שלא האמנתי שתשכנע אותי.
"את מכירה את התכנית 'ציפיטפוט'?" הוא הפתיע בשאלה משלו
"כן, בטח שאני מכירה" אמרתי, "אבל מה הקשר למה ששאלתי אותך?"
התעקשתי
"יש קשר. אפילו הדוק."
קמטים של חשיבה מאומצת החלו משתלטים על מצחי, מנסים לפענח את
התעלומה שמולי
"זוכרת את התכנית על הדחלילים?" שאל
"בטח!" חייכתי, זיכרונות טלוויזיונים בשחור לבן מציפים אותי,
"אני אפילו זוכרת את השיר!" נסחפתי בהתלהבותי, שוכחת לרגע שאני
על תקן של מעמד מקצועי מסויים בפגישה המוזרה
"דחלי - דחלי - דחלילים, לא תאמינו מה שהם עושים" הוא התחיל
לשיר
"הם יודעים לק - פוץ ויודעים לצ - חוק ויודעים להזיז את האף"
הצטרפתי אליו בשמחה
"אך אפילו דחלילים גדולים!..." הוא הגביהה את קולו
"לא יכולים - למחוא כף!" סיימנו יחדיו את השיר הקצר, מאושרים
מעוד רגע של נוסטלגיה משכרת.
"ובכן, יעלי. אפשר לקרוא לך יעלי, אגב?"
"בטח" עניתי. מוצאת שאני נפתחת אל הגוף הירוק והחביב שמולי
"אז כמו שאמרתי יעלי, התשובה נמצאת בשיר הזה.
דחלילים, כפי שמילות השיר מספרות, יכולים לעשות המון דברים.
לקפוץ, לצחוק ואפילו להזיז את האף. אבל מה? למחוא כף הם לא
יכולים.
ושאלת את עצמך פעם למה הם לא יכולים למחוא כף?" הוא המשיך
במונולוג המשעשע שלו
"כי הם עשויים מעץ!" עניתי, בטוחה בעצמי.
"לא! כי ככה תכננו אותם. תכננו אותם עשויים מחומר קשיח - במקרה
שלהם עץ - וששתי ידיהם מונפות לצדדים. אז בטח שהם לא יוכלו
למחוא כף!"
המשכתי לשתוק לעוד כמה שניות, עד שדיבורו קטע את שתיקתי
המהורהרת
"ובגלל זה אני צריך את שלמה מזרחי.
כי ככה תכננו אותי.
יש בי דוושת גז, ועוד אחת לברקס, והגה, ועוד עשרות כפתורים.
וידיים? אין.  כלום. אני ממש כמו מה שקרוי צמח אצלכם בני האדם,
בלי שלמה שלי."
מבטי שקע, מלא חמלה, באוטובוס שמולי וממש התחלתי לראות בו
ייצור חי.
נשענתי קדימה, תומכת את סנטרי בידי, ופשוט הקשבתי לרחשי ליבו.
"שלמה הוא כמו אבא בשבילי. הוא מאכיל אותי בדלק, נותן לי שמן
בריא לעיכול וגם מים כדי שלא יהיה לי חם מדיי. הוא אפילו מנקה
אותי פעם בשבוע במכון לרחיצת אוטובוסים, ובכלל - שומר עליי
בקנאות ראויה לשבח. ועוד לא התחלתי אפילו לספר על איזה יופי
הוא נוהג" אמר, ואני יכולה להישבע שראיתי הבזק של הערצה
בפנסיו.
"מה זה משנה לך בכלל איך הוא נוהג? ומה זה לנהוג טוב בשבילך?"
תהיתי בקול רם
"או!! זה הכי משנה שבעולם!!" נחישות פרצה ממנו.
"את יודעת כמה נוראי יכול להיות נהג ביחסו לאוטובוס?
את יודעת כמה זה דופק את הברכיים כשנותנים ברקסים פתאומיים? או
כמה זה כואב כשמקפיצים אותך בשישים קמ"ש על פס האטה? השלדה
יכולה לכאוב אחר כך שבוע!" לא התאפקתי והגנבתי חיוך מבין
שפתיי
"זה לא מצחיק! אני רציני לגמרי!" הוא העלה את קולו ואולי אפילו
התעצבן קצת, אבל מייד דאגתי להסביר לו את החיוך
"לא, לא, זה לא מצחיק אותי בכלל, הכאב שלך. זה פשוט נשמע לי
פתאום הכי הגיוני שבעולם - וזה מה שמצחיק אותי.
אתה מבין? הקטע הוא, שעובדת סוציאלית ותיקה ומוערכת, המגיעה
לדיון השבועי בעבודתה וצועקת בקול גדול: 'כאבם של האוטובוסים
זה כאבנו אנו!' תאושפז מייד בכפייה בגהה!
מה שמעורר אצלי מחשבה חדשה!" התלהמתי, מחויכת מהטירוף של מה
שעמדתי לשתף בו את החבר של שלמה...
"אולי בכלל אנחנו הם המטורפים בעולם שלנו? אולי השפויים הם כל
אלו שנקראים בפינו 'פסיכים', כשבעצם הם ראו כל אותו הזמן את
האוטובוסים הכואבים שאנחנו סירבנו לראות, דיברו עם אלוהים כל
יום בשירותים כשאנחנו לא הקשבנו, והמציאו חברים דמיוניים - שהם
בעצם יצורים הקיימים פה בעולם ואנחנו לא נאורים מספיק
לראותם?!"
לקחתי אוויר, מזועזעת ומשועשעת בו זמנית מההארה שתקפה אותי
ושלא אוכל לחזור עליה שוב בפני אף ייצור חי - אם ארצה להישאר
בעבודתי.
"אולי באמת" הוא ענה לי מחויך, נראה כאילו זווית הפגוש שלו
נוטה מעט מעלה.
ואולי רק דמיינתי את זה...
"אז אני מבינה ששלמה מטפל בך טוב" החזרתי את השיחה למקום ממנו
נדדתי לרגעים מספר אל עולמם של מחשבותיי המוזרות.
"כן... שלמה הוא ממש נהג נהדר" התמוגג לו חברי הירוק
"ובעיקר, יש לו לב טוב והוא מבין אותי ואת הנוסעים שלו בצורה
מעוררת קנאה.
הוא ללא ספק נכס עבורי ועבור אגד בכלל".
שתקנו כך שנינו מספר רגעים, שקועים כל אחד במחשבותיו האחרות,
עד פניתי אליו שוב
"תגיד, 380, איך ולמה בכלל הגעת אליי?" שאלתי מסוקרנת, מנסה
בעצם לדלות פרטים אודותיו, ואודות הקשר שלו אל מני, הבוס שלי.
"איך הגעתי אלייך?"
"כן. ולמה דווקא אליי" הוספתי.
"טוב, האמת היא, שכפי שאת יודעת מני שלח אותי אלייך.
למה דווקא אלייך? אני משער בגלל שאת עובדת סוציאלית מקצועית
ביותר, ועם זאת מספיק אנושית כדי להאמין בכלל למה שרואות
עינייך ולרצות לעזור באמת."
לא עניתי, למרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה כמובן להתנצל
ולהגיד 'מה פתאום? אני לא כזאת מוצלחת...'.  החלטתי לשם שינוי
לקבל את המחמאה המסוות.
"ומאיפה אתה ומני מכירים?" לא התאפקתי
"מני ואני הכרנו בתקופה שהיו לכם פרוייקטים משותפים עם עריית
באר שבע".
כמובן. מני עבד איתם באופן אינטנסיבי במשך כשנה על פרוייקט
שילובם של אנשים קשיי יום במשק העבודה המקומי.
"כל שבוע הוא היה מגיע לרכבת מרכז, לפחות רבע שעה לפני הזמן
ותמיד בשעה הקבועה שלי במשמרת, מתיישב לידי ומזמזם לעצמו שיר
אקראי - בזמן שעיין בתיק המסמכים שלו.
יום אחד, היה חפץ חשוד ביציאה מהתחנה, והתעכבנו למשהו כמו שעה
- אם אני לא טועה.
כל הנוסעים שהמתינו לעלות עליי, החליטו  - מן הסתם - לקחת את
הרכבת במקום.
רק מני נשאר לידי, מזמזם לו שיר חדש ומביט מדיי פעם קדימה
לראות אם המהומה הסתיימה.
 באיזשהו שלב, הוא הפסיק לקרוא והחל סורק אותי במבטיו. כאילו
בודק אם כל החלקים נמצאים במקומם. אז כמובן שלא התאפקתי,
וזרקתי לעברו 'תראה, אני לא ממש בקטע של בני אדם. אבל אם אתה
מכיר איזו אוטובוסית נחמדה - אז יש על מה לדבר'."
צחקתי בקול. ממש יכולתי לדמיין בעיניי רוחי את 380 מתחיל לדבר
עם מני, והוא מצידו פוער עליו בתגובה זוג עיניים מופתעות.
"כן, זה היה קטע גדול" הוסיף, משועשע בעצמו מזיכרון אותו יום,
והמשיך מבלי שביקשתי, אחרי שהחזיר עצמו אל סיפור המסגרת
"אז כמובן שאחרי זה הייתי צריך לשכנע אותו שאני לא איזו פיקציה
שהוא רואה בגלל שהעלה את המספר במשקפיים והתחיל לקחת מעוררי
הזיות שמכרו לו בתור אופטלגין - אבל מאז נהיינו חברים טובים.
במשך חודשים הוא היה מגיע חצי שעה לפני היציאה מהתחנה, מתיישב
לידי עם הגב לשאר הנוסעים הממתינים בתחנה, ומדבר אתי כמעט על
הכל!.
הוא אפילו עזר לי כמה פעמים כשהייתי צריך."
"במה למשל?" השחלתי שאלה לשיחה בינינו
"למשל, כשאגד החליף את חברת הדלק שלו.
אגד עברו לחברת דלק אחרת, זולה במעט, אבל עם דלק שדפק אותנו
לגמרי! את לא מאמינה. היה לנו קשה פי שתיים לנשום, שלא נדבר על
לעלות עליות - בכלל סיוט!
והחברים הישנים שבינינו, אלו שבזמנם עוד מותר היה לעשן דרך
האגזוז וכבר לא יכלו להפסיק בגילם, אמרו שזה כאילו שהעבירו
אותם מסיגריות פרלמנט לייט לנובלס רגיל. לא שאני מבין בזה
משהו, כי אני מהדור שכבר לא מעשן, אבל הבנתי מהם שזה היה פשוט
סיוט!"
"כן..." מלמלתי לעצמי בשקט בהסכמה.
בתור אחת שעישנה בצבא נובלס, ועברה מאז ועד היום ללייטים
למיניהם - ידעתי עד כמה נוראי הם הרגישו, המסכנים הזקנים.
"בקיצור, דיברתי עם שלמה, שניסה לדבר עם הנהגים האחרים, אבל אף
אחד מההנהלה לא ממש הקשיב להם. מה גם שעם המצב בשוק העבודה
היום, עובדים מפחדים להתמרד - פן ימצאו עצמם מובטלים וחסרי כל.
אז אני לא מאשים אותו.
אז זרקתי למני מילה על זה, ושאלתי אם הוא יכול לעזור.
ואני אומר לך, הבנאדם הוא קוסם. לא יאומן.
הוא הביא אישורים שונים ומשונים ממכוני תקנים וזיהומיי אוויר
למיניהם, בהם הוא מוכיח כי הדלק הזה לא מזוקק כמו שצריך, או
משהו כזה.
ובאמת, יום אחד, חודש וחצי אחרי שסיפרתי למני על הכל, שלמה
לוקח אותי לתחנת הדלק המקורית שלנו. אני נשבע לך שאם יכולתי
לבכות - הייתי בוכה מאושר באותו רגע".
לבי נמלא גאווה על הבוס המדהים שלי.
לא שזה היה משהו חדש עבורי, כי ידעתי איזה לב ענק יש לו.
ועדיין...
"וואו. נשמע שיש בינך לבין מני חברות מופלאה," המשכתי
"ללא ספק. אני הרבה יותר מאושר היום ממה שהייתי פעם. הרבה
בזכותו והרבה בזכות שלמה.
אחרי הכל, זה לא חלום חייו של אף אחד להיוולד אוטובוס."
"לי דווקא נראה מהצד שאלו חיים לא רעים בכלל" אתגרתי אותו
"כמו כל דבר, יש להם את היתרונות ואת החסרונות שלהם" ענה.
"תראי, נכון שלנסוע כל יום 'לטייל' - כמו שאולי חלק מכם רואים
את זה - יכול להיות נפלא.
אבל זה לא מה שקורה לרובנו בפועל"
"למה?"
"כי לנסוע כל החיים  - או לפחות עד שמזדקנים וכבר לא יכולים
לתפקד בקו בינעירוני - באותו קו, כל יום, 5 פעמים באותה הדרך -
זה גומר!"
צודק, חשבתי לעצמי. אני מרבע שעה נסיעה כפולה ביום מהבית
לעבודה ובחזרה יכולה להתחרפן...
"אני מכיר כל פיפס בדרך. כל פיסת נוף. אפילו את המשאיות
והאוטובוסים שנוסעים בדרכים האלו באופן קבוע אני כבר מזהה. זה
משעמםםםם....
ואני לא מתחיל אפילו לדבר על תנאים סוציאליים. ימי חופש לא
מגיעים לנו, אנחנו לובשים כל היום את אותם הבגדים - כיסויי
מושבים וצבעים חיצוניים - ורק אם מישהו באמת גוסס, שולחים אותו
להתאוששות במוסך.
מה קרה? אי אפשר לסדר לנו נופש מדיי פעם בפעם במוסך כלשהו? גם
אתם מקבלים חופשות בבתי הבראה, לא?"
"כן. אתה צודק במאה אחוז" התחלתי להתעצבן בשבילו, רושמת על
הדפדפת שכבר היתה בידיי את כל טיעוניו של מרשי החדש, נותנת לו
להמשיך ולהשתלח.
"ולמרות שיש סיפוק ברגעים מסוימים, כמו למשל כשלוקחים את כל
החיילים הביתה לסופשבוע, רוב הזמן זו רק שגרה שבצידה המון
דברים קטנים יכולים להטריף את הדעת!"
"מה למשל?" מצאתי עצמי בונה בראשי פרופיל אישיותי של האוטובוס
הנפלא שישב מולי ופרש לפניי את חייו ואת ליבו
"למשל, כל הפלאפונים האלו שמצלצלים כל הזמן. זה יכול לשגע
אותי!.
או פקקי תנועה! את יודעת איזה מעצבן זה לעצור ואז לזוז, לעצור
ולזוז כל הזמן?
זה ממש כמו השיר הזה, עוגה עוגה עוגה. 'לשבת, לקום. לשבת,
לקום.
זה דופק לי את המערכות ויותר חשוב - את השקט הנפשי.
ואני לא צריך לספר לך שהארץ שלנו בורכה בפקקים יותר ממה שהיא
בורכה בזבת חלב ודבש..."
הוא אפילו שנון בצורה מדהימה, חשבתי לעצמי, מאבדת לרגע את
עשתונותיי המקצועיים.
"כן... ללא ספק" השתתפתי לרגע בשיחה שלנו.
"ומוזיקה! אוי מוזיקה.
אני מת על שלמה, באמת. אבל יש איזו תכנית שהוא שומע באופן קבוע
כל יום בצהריים עם דידי הררי, שאני יכול להשתגע ממנה! ואם
באותו הזמן יש פקק? בא לי למות!"
פרצתי בצחוק משוחרר, וזרקתי באוויר "אפשר להתחתן איתך, 380
יקר?"
"אמרתי לך, את חמודה והכל, אבל אני לא בקטע של בני אדם..." הוא
השיב וחצי קריצה לפנסו.
חייכתי אליו, מוקסמת לחלוטין, עד התנערתי ונזכרתי שהיתה עוד
שאלה אחת שהטרידה אותי ולא רציתי להפסיק בגללה את שטף דיבורו,
קודם.
"שאלה אחרונה, אפשר?"
"גם לא אחרונה. את יודעת, זה הבית שלי. אני לא הולך לשום מקום
אחרי הפגישה שלנו"
חייכתי, מעט עצב חונק את גרוני, וחזרתי על השאלה ששאלתי קודם
בניסוח קצת שונה.
"אני אגיד לך מה. אתה נראה לי טיפוס מקסים, שנון, אמיתי ונחמד
שחוץ מבעיות של כל אוטובוס רגיל - כפי שהסברת לי - אין לו סיבה
לקרוא לעובדת סוציאלית שכמותי.
כי לעזור לך באגד אני לא ממש יכולה, וגם בעזרה בחיפוש כלה לא
נראה לי שאני הכתובת...  אז למה, יקירי?"
הוא שתק במשך כמה דקות, ממש כמו מטופלים אחרים שלי ברגעים בהם
עמדו לפתוח בפניי את צפונות ליבם.
הנחתי את הדפדפת לידי, קירבתי את הכסא אליו, ותוך שאני מלטפת
את צדו השמאלי אמרתי לו
"זה בסדר. קח את הזמן, וגם אם תתחרט ותחליט שאתה לא רוצה לדבר
על זה - אין בעיה. תמיד תוכל לקרוא לי שוב, בלי קשר לעובדה
שאתה הולך לראות אותי הרבה מהיום ואילך"
חייכתי אליו באהבה, ורק אחרי שאורות הברקס שלו נדלקו פתאום בלי
קשר, הבנתי שהוא הסמיק באותו הרגע...
"אני אגיד לך למה קראתי לך" הוא פתח, אחרי מספר אנחות של מועקה
שקטה.
"אני מת מפחד" אמר.
לזה ממש לא ציפיתי. הדמות החזקה והמקסימה שמולי אמרה פתאום
משפט שסתר את כל מה שנראה שהיא.
"מפחד?"
"כן. מאוד."
"ממה? ממי?"
הוא עצר לפאוזה קצרה נוספת, ואמר "אני מפחד למות. להתפוצץ."
כמובן! איך לא חשבתי על זה קודם, עם כל הטירוף שקורה היום
במדינה.
"חבר נפש שלי, קו 823 של בני חתוקה, נרצח שבוע שעבר. בטח שמעת
על זה. הפיצוץ שהיה ליד מחנה שמונים"
"כן." עניתי חלושות, מתחילה לקלוט איזו טראומה ידידי החדש
והיקר עובר.
"אהבתי אותו אהבת נפש. היינו יחד בקורס המסמיך אותך לעבוד
באגד, ישנו אחד ליד השני באותה החנייה, והוא תמיד נראה לי
האוטובוס הכי חזק ויציב באגד. אחד שלא משנה מה יהיה - תמיד
תוכלי לסמוך עליו."
הוא עצר שוב למשך דקה, האורות הגבוהים שלו נחלשים יותר, כאילו
למצבר קשה לספק להם כח, והמשיך וקולו חלש
"מאז אני לא ישן בלילות. ואני כבר לא מדבר על הגעגועים. ועל
הכעס על הרצח הנתעב.
אני פשוט מפחד. ממש כך.
מפחד למות, מפורק לחלקי פח מגואלים בדם וברקמות אדם.
מפחד שמא אולי רק אפצע, ויזרקו אותי באיזה מגרש גרוטאות של
"אגד" ואצטרך לחיות עם עצמי ועם הידיעה שאנשים שהיו עליי
נהרגו.
מפחד! ממש מפחד."
הרגשתי רעד קל בגוף הפח אותו ליטפתי, וכל כך רציתי לחבק.
להאריך את ידיי בכמה מטרים, ולעטוף את היצור המתכתי והמדהים
הזה שלפניי.
אבל יכולתי רק להמשיך וללטף את צדו, מגניבה מדיי פעם יד אל
תחתית פנסיו כאילו מחפשת לנגב דמעות שלא יהיו שם.
"לא יכולתי לספר את זה לשלמה, או למני. הם שניהם כל כך חזקים!
שני גברים שפחד אין בליבם. ולכן רציתי מישהי, שתוכל להיות אוזן
קשבת ומבינה, וגם אולי תוכל לעזור לי להתמודד עם התחושות
הללו."
"אוי, חמוד, אתה כל כך טועה.
גם שלמה, וגם מני מפחדים. כולם מפחדים. גברים, נשים, ילדים -
זה לא פוסח על אחד. אני מבטיחה לך.
אבל אין לנו ברירה. זו המדינה שלנו. פה נולדנו, ורק כאן אנו
מרגישים כי זהו הבית האמיתי שלנו." מצאתי עצמי נואמת
בפטריוטיות לא אופיינית לאחת שחשבה לא אחת לעזוב את הארץ,
ופתאום ברגע אחד מול אוטובוס ירוק, גילתה שכנראה לא תעשה זאת
לעולם.
"ואתה יקירי, אתה יש לך ברירה. אתה כן יכול לעזוב"
"אני לא יכול. שלמה פה, מני פה, את פה" אמר וזרק חיוך בהגנבה
לעברי
חייכתי נבוכה לכיוון הרצפה, חושבת עד כמה אנחנו קשורים בסופו
של דבר לאנשים שסביבנו, ולא לאדמה.
"רגע! אתה יודע מה?! יש לי רעיון!" קפצתי מהכסא, חיוך ענק ממלא
את פניי, ונתתי לו נשיקה במרכז הפגוש.

כל חברינו לעבודה החלו מתארגנים לקראת היציאה לעבר מרכז
המבקרים של המצפה.
כל אחד לקח עמו שתייה, כובע וארנק - כי אי אפשר לדעת אילו
מזכרות מחכות בדרך - וירד מהאוטובוס.
רק מני ואני, מארגני הטיול, נשארנו "לשמור על הדברים".
הורדנו שני כסאות עץ מתקפלים, והתיישבנו מול פנסיו הקורנים של
חברינו היקר.
נכון, חזותו הייתה  עדיין קצת מוזרה בעיניו עם הבגד החדש
שלגופו - "עיריית תל-אביב יפו - הסעות וטיולים", אבל גם מני
וגם אני הסכמנו שהצבעים החדשים הולמים אותו הרבה יותר מהירוק
המזעזע...
הוצאתי מהתיק שמן סיכה משובח ושמתי חצי ליטר ממנו בתא השמן
שלו, בזמן שמני פתח לי ולו שתי פחיות סיידר תפוחים צונן.
"החיים הטובים" אמר מני
"כן..." ענינו יחד, 380 לשעבר ואני, מתמוגגים מרגע קטן של
אושר.

מוקדש לכל האוטובוסים של אגד המחרפים נפשם במלחמה בטרור