New Stage - Go To Main Page

ברי ברבי
/
חיוך ממוסגר

אני עדיין זוכר את אותו יום נורא. דפקו בדלת. פתחתי. עמדו שם
שלושה חיילים וביקשו לדבר עם אמא. קראתי לאמא והם הלכו לסלון.
ידעתי מיד מה קרה. קרה הנורא מכול-אחי טום נהרג. מחדרי שמעתי
את בכיה של אמא בסלון. החיילים הלכו ואמא באה לחדרי. "אתה יודע
מה קרה, נכון"? שאלה. היהנהתי. אז היא אמרה שטום נהרג. השפלתי
את מבטי. היא גם אמרה שההלוויה תהיה בעוד יומיים. כשאמא יצאה
היא סגרה את הדלת. נפלתי על המיטה. "למה"? חשבתי "למה דווקא
לנו"?! איש לא ענה לי על שאלה זו. לפני שנתיים כשהייתי בן 10
נפטר אבי מגידול במוחו. כעת טום נהרג. "זה לא פייר" חשבתי
"צריך להרוג את הערבי שעשה זאת"!.
למחרת לא הלכתי לביה"ס. כל המשפחה והחברים של טום באו לנחם את
אמא ואותי. בתום השבעה חזרתי לביה"ס. כל התלמידים בכיתה והמורה
ניסו לנמם אותי אך אמרתי להם לעזוב את זה. לא הקשבתי כל היום.
רק חשבתי על הפעם האחרונה שראיתי את טום. זב היה שבוע לפני
שהוא נהרג. שיחקנו כדורגל באותו יום. ניצחתי, כרגיל. אני יודע
שהוא נתן לי לנצח, והוא ידע שאני יודע זאת. באותו יום גם נתתי
לו תמונה. תמונה שלו, של אמא ושלי. הוא שאל למה, הרי יש לו
תמונה כזאת, רק ישנה יותר, עם אבא. אמרתי לו שכדאי שתהיה לו גם
תמונה חדשה יותר, בנוסף לישנה. הוא צחק ואמר בסדר. כעת, שנה
אחרי שטום נהרג הנחתי פרחים על קברו. הצטערתי שבעוד חודש,
כשאניח פרחים על קיברו של אבא טום לא יהיה שם להניח פרחים
איתי. כל מה שנשאר לי ולאמא מטום ומאבא זה התמונות. עם חיוך
ממוסגר וקול צחוק שלעולם לא ישמע שוב. אבל אין ברירה. חייבים
להמשיך הלאה....



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/12/01 14:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ברי ברבי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה