אני יושב בבית, עצוב ומלא חרטה. כבר שנה שאני יושב כך אך דבר
לא עוזר... אני עדיין מרגיש אשם.
כולם אומרים לי שזאת לא אשמתי אך אני יודע שזאת כן. רוצה אני
לרקוד איתה שוב, לצחוק איתה שוב, לבלות איתה שוב...
אני זוכר את ריקודה האחרון, זה היה גם ריקודי האחרון. הלכנו
למסיבה. רקדנו שם כל-כך הרבה. שתינו כל כך הרבה. צחקנו כל כך
הרבה...
השעה היתה כבר 3 לפנות בוקר והיינו עייפים. לקחנו משקה אחרון
לדרך ויצאנו. נהגתי. סיפרתי בדיחות, והיא צחקה את צחוקה
המתגלגל שכל כך אהבתי לשמוע. היא הניחה את ראשה על בירכי
ונרדמה.
הבטתי בה. "היא כמו מלאך כשהיא ישנה" חשבתי לעצמי. הייתי כבר
נורא עייף. "אם אעצום את העיניים לשניה, דבר לא יקרה" חשבתי.
כמה שטעיתי. עצמתי את עיניי וכשפתחתי אותם, הייתי בבית חולים.
"מה אני עושה פה?" שאלתי "מה קרה? והיכן עדי?"
"היתה לכם תאונה" ענתה לי אימי "אל תדאג, הכל יהיה בסדר", ואז
היא יצאה. "אבל מה עם עדי" צעקתי לעבר הדלת הסגורה אך אימי לא
ענתה.
כשסיפרו לי על מה שקרה הייתי המום. לא האמנתי. איך יכולתי
להיות כל-כך טיפש? מדוע לא חשבתי על התוצאה?
לא ידעתי לענות לכך.
אחרי שנירדמתי במכונית, סטינו מהכביש, לתהום שהיתה לצידו,
ונפלנו.
לא האמנתי, שאני לא אשמע עוד את קולה ואת צחוקה.
לא האמנתי, שלא אראה את העיניים הצוחקות ואת החיוך המקסים.
לא האמנתי, שאני לא אשם.
אילו לא הייתי עוצם את עיניי שום דבר לא היה קורה. אילו הייתי
עוצר בצד וישן, שום דבר לא היה קורה.
אילו הייתי חושב, דבר לא היה קורה...
אני מביט בתמונתה, וזוכר את העיניים הצוחקות, את הצחוק המתגלגל
את החיוך המקסים שחימם אותי בכל רגע של עצב, אני זוכר
אותה...
היא בטח כבר מלאך. מטיילת וצוחקת בגן עדן, וכולם ממנה
מוקסמים.
אבל היא כבר מזמן מתה.
ואני מת מבפנים...