שום דבר לא חדש פה, הכל כרגיל.
שוב מנסה בפעם המאה בערך לכתוב לך מכתב, בטח גם זה יהיה בפח.
אבל אולי לא, אולי זה יהיה יצירת המופת שתפרסם אותי
שתפתח פתח למיליוני מכתבים וסיפורים ושירים חדשים
אולי זה מה שיעשה אותי כל יכולה, מוכשרת, סופרת, מיומנת
במילים, מיומנת במשהו אחד לפחות בחיים האלה.
אין לי על מה לכתוב לך חוץ מעל כלום, כי כלום לא קורה באמת
ואתה.. אתה בכלל לא אמיתי ,אתה יכול להיות את באותה מידה ואני
יכולה לכתוב מכתב אהבה או שנאה או סליחה או געגוע, אבל נראה לי
שאני אבחר בגעגוע, פשוט בגלל שזה בין הרגשות היחידים שאני
מכירה, געגוע וכמיהה, הם תמיד הולכים ביחד משום מה. געגוע לדבר
שהיה ונגמר כ"כ מהר, מהר מדי וכמיהה שהוא ישוב כמה שיותר מהר,
וכמה שיותר חזק ומלא צבעים כמו שזכרתי אותו, כמו שאני זוכרת
ושומרת באיזו קופסה יפה ומעוטרת בין המודע לתת מודע, וגם כמיהה
לדבר חדש ואחר ואולי געגוע לדבר חדש שראיתי בזמן מסוים אחר
ואולי זה משהו ישן שכבר נשכח ממני.
בכל מקרה אני מתגעגעת, אליך, אל עצמי, ויותר מכך יש לי כמיהה
חזקה, משתוקקת למקום רחוק מכאן, רחוק מהכאבים של הרגע, כאבים
שלא שווים את קליפת השום, קטנים ומסכנים, כאבים מתסכלים, אבל
כאבים שהורסים לי את כל העולם, כמו סיכה שחודרת בחולצת בי"ס,
כמו פתק עם מידה שמציק ומציק עד שקורעים אותו יחד עם החולצה זו
הסיבה שבגללה כל החולצות שלי על סף התפוררות, טוב זה לא ממש
משנה כי אין לי חולצות יפות.

בחזרה לגעגוע, אני מנסה לספר לך כמה אני מתגעגעת ובסוף גומרת
בחולצות, כמה שטחית אני יכולה להיות. ואת הגעגוע הזה אי אפשר
לסלק הוא תקוע עמוק בתוך הלב שלי מהיום שבו נעלמת, אתה חלק
מהדברים האלה  שהיו פעם וששמורים בקופסה היפה שלי ואתה גם זה
שאני מחכה לו שתחזור, בהתפוצצות מרשימה כמעט כמו "המפץ
הגדול".
3 שנים אני יושבת ומחכה, כן רק יושבת, יושבת ויושבת ומחכה ולא
עושה כלום חוץ מלשבת ולחכות ולהקפיא את החיים שלי כי אני מחכה
שתבוא להציל אותי מעצמי ומהחיים הקטנים והמטופשים האלה.

לפני כמה ימים החלטתי שאני רוצה חיים גדולים, חיים כמו בסרטים
חיים שמורכבים רק מלהבות, מאש טובה ומאש רעה, שהטוב יהיה טוב
מכדי להיות אמיתי והרע יהיה נורא מנשוא, אז החלטתי לחיות באש,
אבל קשה לחיות בתוך להבה.
אש, הדבר המשמעותי ביותר בחיים שלי, אני יכולה לשבת שעות
ולצפות בלהבה לראות איך היא נבנית או יותר נכון מופיעה באורח
קסם, לפני רגע היה פתיל ופתאום יש להבה בצורה של טיפת גשם,
בצורה של דמעה.

אז אני יושבת בתוך אש כבויה ומחכה לך, אולי אתה תחבר מחדש את
הפתיל שבתוכי, אולי תבעיר ותעורר אותי לחיים אולי פתאום יתגלה
שאני יכולה לעשות יותר מלשבת ולחכות, אני יכולה גם לרקוד ולרוץ
ולסחוף את שאר העולם איתי (ממש כמו פורסט גאמפ). אולי שאר
העולם יאהב אותי שוב מחדש ופתאום תבער בי אש ואני אהיה צהובה
וכתומה ואדומה ולעיתים כחולה אבל אף פעם לא אפורה, לא כמו שאני
עכשיו, לא כבויות פנים, ויושבת, ממש כמו נכה ומחכה שתבוא ותציל
אותי.
אני יודעת שאומרים שאסור לי לסמוך עליך כמו נכה שאני חייבת
להיות אדם עצמאי ואז תרגיש זכות ואושר להיות בקרבתי, ואולי זו
הסיבה שברחת מכאן ואתה מסרב לחזור אבל מה אני יכולה לעשות, אני
נכה, ואני צריכה מישהו שיעמיד אותי על הרגליים.
אני צריכה אותך!