חלק א'

אם מסיבה כלשהי, לא שאני יכול להבין למה, אבל אם בכל זאת הייתם
שואלים מישהו שמכיר את צביקה, "תגיד, איך צביקה?", דבר אחד
בטוח - אני יודע מה הוא היה אומר.
לפעמים, כשלאנשים לא ממש נעים ללכלך על מישהו, אז הם מנסים
להתחמק, או מגמגמים איזה משהו לא ברור, או מפנים אותך למישהו
אחר. "תשאל את איך קוראים לו, הוא יגיד לך". מכירים את אלה.
אבל במקרה של צביקה, אין גמגומים ואין נעליים.
"צביקה?, צביקה בנאדם מגעיל. הכי מגעיל שיש. גוש גדול, מכוער
ומאד מאד מציק - של מגעילות".
וזה היה נכון. באימא שלי שזה היה נכון.
לפעמים אומרים על מישהו- "גס", או "גס רוח", או
"גסטרואנטרולוגיה" (סתם, סתם) ולפעמים "מכוער" או "מעצבן".
צביקה הצליח, בלי להתאמץ בכלל, לסמן "וי" קטן ליד כל אחת
מההגדרות הללו.
הוא לא היסס לתור באפו בפומבי או להשתחרר מלחציו בקול תרועה
גדולה בפרהסיה. עור פניו, שחלקו כוסה בזקן דליל, כמו עשבים
שוטים שבצבצו פה ושם, היה מלא חטטים, זכר לפצעי בגרות חפים
מפשע שנמחצו למוות, מנוקזים עד טיפת המוגלה האחרונה, עד שיצא
דם. מכירים את אלה.
בגיל 22 הצליח להביא את עצמו, בלי להתאמץ בכלל, למשקל נאה של
מאה שלושים ושישה קילוגרמים.
לא שרירים מסוקסים, על טוהרת הצלוליטיס.
אנשים נוטים לאבד מהר מאד את הסבלנות כשמישהו מאד זקן, או
מכוער או שמן פונה אליהם.
ככה אנחנו נחמדים.
אבל כשאנחנו פונים למישהו כזה, והוא עושה טובה שהוא נושם את
האוויר שאנחנו נושמים, אז אנחנו באמת מתחילים להתעצבן.
וכן, צביקה היה אמן האפתיות, חוסר-האכפתיות, אלוף העולם
לאדישות במשקל כבד.
כל אלה, ודברים רבים אחרים, הפכו את צביקה לבלתי נסבל בקרב
מכריו, חבריו לספסל הלימודים וכל מי שנתקל בו באופן כללי.
כל אלה, ועוד הרבה דברים אחרים, הפכו לקטנים וחסרי משמעות בתוך
מערך הגועל העצום שכונה צביקה, אם אותו מישהו הכירו היטב וידע,
שלצביקה יש מנת משכל  158.
אז צביקה כבר לא היה "בנאדם מגעיל, ...בלה בלה ...של
מגעילות".
אז צביקה היה אפס. הדבר הכי עלוב שיש. מה אפס? מינוס שלוש
ת'לפים. שאריות. מיץ ביבים. העיסה הדוחה  שנתקעת תמיד בכיור,
בבפנוכו. ה...טוב, הבנתם ת'קטע.
כי אם יש משהו שכבר באמת מוציא אנשים מהכלים, זה מישהו כל כך
מגעיל, כל כך לא נחמד,  וגם כל כך הרבה יותר חכם מהם.


חלק ב'

זה היה יום מחורבן לנירית. קודם בעבודה עם הבוס האידיוט,
ועכשיו היא פספסה את האוטובוס שלה.
היא רצה וניסתה להשיג אותו, ובדרך נשבר לה עקב שמאל והיא עיקמה
את הרגל, מתרסקת בצורה מכוערת על המדרכה. הכי נורא זה לראות
מישהי יפה נופלת ככה. זה הורס הכל. ככה אנחנו אנוכיים.
היא עצרה בקושי את הדמעות, משפשפת בעדינות את הקרסול שהחל
להתנפח.
גברת מבוגרת התקרבה אליה וביקשה לעזור לה לקום. נירית חייכה
בנימוס והרגישה איך תכף היא באמת מתחילה לבכות.
ככה אנחנו מתחשבים.
הגברת שלפה בקבוק של מי-עדן ונתנה לנירית. נירית הודתה לה
ולגמה כמה לגימות קטנות.
אחר כך שלפה מהתיק שלה טישו ומחתה את עיניה, ולאחר מכן גם את
אפה.
היא הודתה שוב לגברת והלכה לאט לכיוון התחנה, שמחה על שלפחות
היא  כבר קרובה.
היא ידעה שהאוטובוס הבא יגיע בקרוב, אבל ידעה גם שהוא יהיה
עמוס אנשים. נו, אולי פעם אחת המזל יאיר לה פנים?.
לאחר מספר דקות  הקו שלה הגיע והיא עלתה עליו, נזהרת עם כל
פסיעה.
היא לא ראתה אנשים עומדים, וזו הייתה התחלה טובה, אבל מהמקום
בו עמדה, ליד הנהג, לא נראה שיש גם מקום פנוי. בדיוק המזל  שלי
- מלא עד המקום האחרון. אני הפראיירית הראשונה.
היא שילמה לנהג והחלה מתקדמת ללא תקווה רבה אל חלקו האחורי של
האוטובוס, שוב, נזהרת על רגלה.
היא כבר איבדה תקווה (איזה ייאוש, לעמוד עכשיו שעה עם רגל
נפוחה בפקקים של אילון), ואז קלטה לפתע, שני מושבים לפני הספסל
האחורי.
ישב שם בחור, והמושב לידו הקרוב לחלון, נותר פנוי.
מעולם לא היה מישהו ששמח כל כך לראות את צביקה (טוב נו, אולי
אימא שלו אחרי הלידה הכאובה) כפי ששמחה נירית כשראתה אותו
לראשונה.

היא הייתה כל כך עייפה, וכל כך כאב לה, שממש לה היה אכפת לה
ליד מי היא תשב.
ויי, הוא כזה שמן!. ככה אנחנו בררנים.
"סליחה, אפשר לשבת?". היא הייתה ממש סחוטה.
צביקה היה מרוכז כולו בספר שקרא.
מבלי להרים את עיניו מהספר אמר, "אין לך שום מקום אחר?".
היא הייתה בשוק. מאיפה זה נפל עליה עכשיו? חוצפן!
מביט מהצד היה מעריך שנירית שוקלת בערך כמו האוזן של צביקה,
כזאת דקה ושברירית.
בדרך כלל היא באמת הייתה כאדם הנוהג על פי מידותיו, מנומסת
ואדיבה, למרות שמעולם לא חשה כי זו הסיבה לדרך בה התנהגה. אך
לא הפעם. לא היום. לא עם המעצבן השמן והמגעיל הזה.
היא התכופפה מעט, נושמת זיעה חמוצה וסיננה אליו, "אתה מוכן
להזיז את הגוף המונומנטלי שלך ולתת לי מקום לשבת?!", היא סיימה
את המשפט כמעט בצעקה.
שני אתיופים זקנים שישבו מקדימה הסתובבו והביטו בה.
צביקה עדיין לא הרים את הראש.
"תנסי לומר  'שמן' ", גיחך לעברה, " תצאי עם פחות חתכים
בלשון". אבל למרות זאת הוא הזיז את עצמו מעט, מותיר מקום
מינימלי לישבנה.
נירית דחקה את עצמה והתיישבה לידו.
דביל. בנוסף לכל גם מתחכם איתה.
צביקה המשיך לקרוא בספר, מתעלם מקיומה. נירית ניסתה בכל כוחה
להתעלם מקיומו, אך המשימה התגלתה כבלתי אפשרית.
ראשית, משום שצלעותיה איימו להתפקע בכל רגע  ושנית, מפני
שנוכחה לדעת שסטריאוטיפ מסוים שהודבק לשמנים תפס גם במקרה זה.
במקרה זה, סטריאוטיפ אולי לא הייתה המילה המתאימה. אולי
"דולבי-סראונד-פרולוג'יק-טיפ" יתאים יותר.
כי תמיד צחקו על זה ששמנים הם גם מסריחים, אבל זה היה ממש
מוגזם. הבחור היה מצחין!
קיבינימט, בנאדם, אתה לא צרפתי, לא דוס,  ממש לא נראה כמו אחד
שחזר ממכון כושר או מישהו שמתקשה בביטוי המילה "ד-או-דו-רנט".
מה הפאקינג תירוץ שלך?.
ואז היא חשבה, אולי אני סתם רעה, אולי זו קללה כזאת שרובצת על
כל השמנים, שיותר חם להם מכולם, ושכל פעולה שלהם דורשת מהם
יותר מאמץ, וככה, גם עם חצי מיכל דאודורנט בכל בית שחי, זה
עדין לא ממש עוזר.
היא הייתה בשוק כשפנה אליה. שוק אמיתי, טוטאלי, לא כזה של בעלי
עיתונים שמואשמים ברצח.
"נירית?, ההורים שלך כנראה תכננו על בן, אה?"
היא הביטה בו מזועזעת, עיניה מכווצות, ואז קלטה. היא שכחה את
כרטיס העובד שלה עליה.
היא התעשתה במהירות. אז זה המשחק שלך? אין בעיה.
"כן חמוד, איך קוראים לך, אוג?". היא חששה לרגע שהוא לא יבין,
אבל זה לא היה הזמן לכוון. טוענים ויורים.
"לא", ענה ביובש, מסתיר במיומנות עילאית את התלהבותו על שגרר
אותה אל תוך זירתו, "קוראים לי צביקה".
"אני מבינה. אתה לא אשם, באמת, אני מכירה המון אנשים שהשם הרס
להם את החיים".
צביקה צחק. היא הייתה בסדר. הוא ציפה להרבה פחות אתגר.
"אז תגידי נירית,  אני מבין שזה השם שלך שהביא אותך לעמדה
בכירה של 'נציגת שירות', כן?", הוא ציטט מהכרטיס, " או שאת ממש
טובה בלדבר בטלפון?".
" אתה באמת רוצה להיכנס לזה, צביקה?, כי זה יהיה ממש לא נעים
לגלות שאתה עובד כטועם בקונדיטוריה או משהו כזה". היא הייתה
ממש רעה. לעזאזל, היא הרגישה ממש טוב. ככה אנחנו מתמכרים.


" כמה כעס, כמה כעס. המראה האנורקטי הזה מעיד על תסכולים
עמוקים, זה בטוח".
"יא קרציה שמנה, תעזוב אותי בשקט, בסדר?, רק ממך אפשר לקבל
תסכול. תדחוף איזה משהו לפה ותסתום. גם לא יזיק לך להתקלח, אתה
יודע". היא לא האמינה שאמרה זאת. היא הייתה מחטיפה לעצמה
סטירה עכשיו. אם היא הייתה הוא, היא הייתה מחטיפה לעצמה סטירה
ברגע זה. בעצם.. שילך קיבינימט, שרק יפתח ת'פה. פניה בערו.

אין הרבה דברים טובים שניתן לומר על צביקה. את זה כבר הבנתם.
דבר אחד טוב שאפשר לומר עליו (עד כמה שניתן לראות במשהו שכזה
דבר טוב) הוא שצביקה היה אמן בלהיות צביקה. במשך השנים פיתח
צביקה אינסטינקטים חדים כשל חיית טרף החשה את קורבנה, אינטלקט
חד וחריף  המגובה על ידי אינטואיציה מדהימה ברגישותה (אז שם
הסתתר לו הרגש...?), כל אלה הפכו את צביקה למכונת קטל צינית
משומנת ומתוזמנת היטב.
באמת שלא היה לא משהו אישי נגדה.
היא בסך הכל הייתה השעשוע לדרך.
הוא שמע כעת את ההתלהבות בקולה, הוא חש את להט הקרב שניעור בה,
שמע בדמיונו את גלגלי מוחה נעים, סבים על ציריהם, מנצלים כל
טיפת דמיון על מנת ליצור משפטי מחץ קטלניים שכל מטרתם אחת  -
השפלתו.
היא הטעתה אותו בחזותה, אך כעת הוא עלה עליה. עכשיו היא שלו.
כשהיא במלוא הקיטור קדימה, נושפת ורושפת, כל זעמה מופנה אליו,
זה הזמן לפעול כמאסטר אמיתי, זה הזמן לבצע תעלול לולייני מסובך
ומורכב מאין כמותו, אשר יחידי סגולה נדירים מסוגלים לו.
זה הזמן לזוז הצידה.. ולשים רגל. במקום הנכון.
צביקה הפנה את מבטו אל החלון, כף ידו הימנית מסתירה את פניו.
שתיקה מקצועית ומדודה ולבסוף..
"אני כזה אפס. אני כזה אפס שמן. אני בטח מגעיל אותך."
קו מחשבתה הברור, כעס פורץ ומשחית, תנופה נמרצת של רוע, הסתבך
לפתע, קם ונופל, הופך לפקעת סבוכה של חוטי-רגשות מבולבלים.
מה היא עושה, לעזאזל? מה היא מוציאה את כל הכעס של יום מחורבן
אחד על המסכן הזה, סתם נודניק אחד שמחפש קצת תשומת לב ומנסה
להשיג אותה בדרך הכי ילדותית שיש... מושך לה בצמות.
היא מעבר לזה. היא בטוחה שהיא מעבר לזה. איזו התנפלות!. היא
כמעט צחקה.
"אני מצטערת. אני.. זה לא שאתה היית כזה.. לא משנה. סליחה.
ואתה ממש לא מגעיל אותי."
ככה אנחנו משקרים.
צביקה העביר יד על זווית עין יבשה כמדבר, מנגב אויר.
"לא, לא, אני מצטער. אני כזה..אני סתם חרא, בקיצור. אני צריך
לעמוד ולתת לך לשבת כמו בן-אדם".
צביקה החל לעשות קולות של קם.
ככה אנחנו אימהות.
"מה פתאום!", נירית תפסה בידו בפתאומיות, "נראה לך?, תשב, תשב,
אתה לא נורמלי!". התפנית בסיטואציה הצחיקה אותה, והיא חייכה.
"באמת?, אני לא מפריע? זותומרת", הוא לחש, "אני יודע שצפוף לך
ואני גם לא מריח ממש טוב כרגע".
היא פלטה צחקוק נבוך.
"זה בסדר". היא הייתה ממש נבוכה.
"אהה, זה בסדר? אני לא צריך לקום בשבילך?"
"די, תפסיק. תשב, אני רוצה שתשב!".
צביקה קם בתנופה ולחץ על כפתור ה"עצור" האדום.
האוטובוס ניווט את דרכו לתחנה הקרובה.
צביקה הספיק עוד ללחוש באוזנה, "תגידי, יא תולעת מתנשאת, נראה
לך שקמתי בשבילך?".
הוא התרומם ונעלם במהירות דרך הדלתות הפתוחות, יורד בתחנה בה
ירד מדי יום,  מותיר עוד קורבן המום.

חלק ג'

"הנה, עכשיו אנחנו ניתן זריקה, ותוכל לישון. אתה עייף, נכון?,
הנה תכף, צ'יק צ'ק אתה תירדם".
האחות הזריקה לאביו את החומר המרדים, חייכה לעברו של צביקה
ועזבה את החדר.
צביקה ליווה אותה במבטו עד שעזבה. לאחר מכן הביט באביו,
נשימותיו הקצובות מאיטות.
הוא הוציא מכיסו את המכתב שאביו נתן לו, שבועיים בלבד לפני
האירוע המוחי שפקד אותו. כאילו חש את שעומד להתרחש.
הקריאה הייתה לו קשה, התוכן כלל לא נתפס בפעם הראשונה. המילים
הללו סחררו את ראשו, תלשו את האדמה היציבה תחת רגליו. הוא לא
האמין שיוכל לקבלן, ויותר מכך, לא האמין שהוא מקבלן מאביו.
הוא עבר שוב על המכתב, מרוכז ומתוח.

"צביקה,  בני היקר.
אני כותב לך את דברי מפני שכל כך קשה לי לפנות אליך במילים,
בהיותי כפי שאני ואתה כפי שאתה.
כל כך דומים. אני מביט בך ורואה כל כך הרבה מעצמי." צביקה שוב
גיחך נוכח השורה הזו. בטח הרבה, אולי 136 קילו ממך.
" אני מצר על כך שבטיפשותי לא השכלתי לראות כי הדרך בה הלכתי
אני בעברי, היא הדרך אליה הובלתי אותך, ילד מבריק אך תמים,
הנושא עיניים מעריצות אל אביו.
אני חש כי אתה דוהר על נתיב סלול היטב ,דרך בעלת חוקים ברורים
ונוחים לך, אך דע לך כי דרכך אינה מובילה אלא לאובדנך.
אני מבקש ממך לנסות ולהרים עיניך רק פעם אחת אחרונה, כי הפעם
אקח אותך אל דרך אחרת, שההליכה בה  קשה והחוקים לא מוכרים, אך
בסופה תכלית, לא תהום.

צביקה, בני היקר.
הסר את המסכה, מוטט את החומות, הרם את מחסומי לבך.
הנח לסובבים אותך לשלוח יד, לחוש את תוכך, ללטף את נפשך.
אל תירא מכאב, שכן הוא צדו האחד של המטבע, ובלעדיו לא תתכן
שמחה אמיתית, או עונג או אהבה.
וכי למה תשווה אותם? סלח לי על המליצה, אך אמת היא ואין בלתה -
אין לבן ללא שחור, טוב ללא רע.
תורת היחסות בזעיר אנפין.
אני מבין את פחדיך. אני מכיר את החומרים מהם בנית את מגננתך,
את האויב ממנו אתה ירא ואליו הכנת עצמך כחייל לפני הקרב. אלא
שבעיניך המלחמה היא הווה, הקרב הוא יומיומי.
רק במבט לאחור הבנתי אני את האמת העצובה, כי הפחד הזה, המלחמה
הזו, הקרב המדומה הזה - משחיתים את האדם. משחיתים אותך. אותי.
אנו מאמינים כי בדרכנו זו אנו מגינים על עצמנו, מרחיקים מעלינו
את האויב, אך הרבה יותר מכך, בדרכנו זו אנו יוצרים את האויב.
אל תנפנף בידך לביטול, אל תמחה את האחר בסרקזם ארסי, אותו למדת
לגדל ולטפח כחיית מחמד מאולפת.
ותר על העוינות והטון הלוחמני. היה סבלני, קשוב. האמן לי,
אנשים מדברים, אם יש רק מי שיקשיב.
אל תעצור להביט במה שנתפס בעיניך כמגבלה, ממש את עצמך ונצל את
התבונה הרבה שזכית לה.
אל תיקחה כמובנת מאליה או חסרת יחוד. האמן לי בני - אתה
מיוחד.
יחד עם זאת, דע את מקומך. היה נכון ללמוד מהסובבים אותך, הנח
להם לחזק אותך במקומות בהם הם חזקים ממך.
למד את האהבה. אנא ממך, אל תחוש נבוך לקבל מילים אלא מאביך,
התיש הזקן.
אני התוודעתי לעולמה המופלא בגיל מתקדם למדי, ואמך, הקדושה,
הצליחה במאמצים כבירים להטות אותי מדרכי. מאז לא פסעתי עוד
לבד. ובעודך פוסע בשבילי הזמן, כשאהובתך לצדך, נגלה לפניך עולם
אחר, מופלא באמת, עולם המוסתר כרגע מעיניך הצעירות מאחורי
חומות ומחסומים.
לא תמיד תמצא עצמך בין שדות שושנים, לא כל טיול יסתיים בהתניית
אהבים תחת עץ מלבלב, לא תמיד תיסחף אחרי ריחה המשכר כפרי בשל.
לעיתים הפרי הוא בוסר, ואינו ראוי למאכל.
אך גם אז, הטעם המר יחלוף עם הזמן, ויוחלף שוב בעסיס מתוק
ומשכר. וככל שיחלוף הזמן, תלמד להבחין במהירות, כפי שאתה עושה
תמיד, בין הבוסר לעסיס.
דע כי האינטלקט בו התברכת יכול להיות חברך הטוב, או אויבך
המסוכן ביותר. הבחירה בידך.
פגשתי בימי חיי אנשים רבים מדי שהתמכרו לעצמם. נרקומנים של
דעת, אנשים ששכחו כיצד נראה פרצופו של אדם, נכים קטועי רגשות.

אני אומר זאת חד וחלק - חלק מנוסה ומחושב שבי שמח על כך שאינך
אדם יפה. אז משימתי הייתה הופכת לבלתי אפשרית.
במידה ותאמין ביכולתך לעשות את השינוי, ללכת בנתיב החדש, או אז
מובטח לך כי יהיה מי שיראה את היופי בך. אין זה מתפקידך, הנח
לאהובתך לבצע זאת עבורך.
אין צורך להכביר במילים נוספות, ילד מופלא שלי. את המעט
שהחסרתי תוכל להשלים בקלות.
אני סומך עליך, צביקה.
אני אוהב אותך".

צביקה בלע את הרגש שהצטבר בגרונו.
הוא זעם על עצמו משום שהיה כה קרוב לדמעות. הוא הרים את ידו
וסטר לעצמו בעוצמה.
לחיו להטה מעצמת המכה אך..זה היה טוב. הוא מאופס.
כן, הוא מוכן לעשות את השינוי, "ללכת בנתיב", אבל לא צריך
להפוך עכשיו לנקבה בגלל זה.
הוא ליטף את ראשו של אביו הישן ועזב את החדר. בחוץ הבחין באחות
הצעירה שעמדה שם, המטפלת החדשה של אביו.
"רציתי לומר לך משהו" הוא הקיש באצבעו על כתפה משום שעמד
מאחוריה. היא הסתובבה מופתעת ומיד נסוגה לאחור, נרתעת ממראהו.
קולו היה יציב, יבש ומונוטוני, נקי מכל נימה מרושעת או
צינית.
"תראי, אני בטוח שאתן מאד מקצועיות ומסורות, ופועלות לפי נהלים
מאד ברורים שמוכתבים לכן מלמעלה, אבל אני מאד מאד מבקש ממך,
נגיד כטובה אישית - אל תדברי אליו יותר בטון הזה, כאילו הוא
ילד מפגר, בסדר? למרות השבץ, הוא בערך פי שמונה יותר
אינטליגנטי ממך.  אני מודה לך מראש".
הוא חייך אליה  והתרחק מהמקום, לא ממתין לתגובה או אישור
כלשהו. ככה אנחנו אוהבים.

למרות ממדיו, צביקה ניחן בהליכה מהירה למדי, רגליו הכבירות
נעות קדימה ואחורה בעוצמה.
כך קרה, שכשחלף במסדרון הארוך, מתמרן בין אוסף הזקנים, הילדים
המשתוללים והנשים עמוסות הסלים כטנק שרמן מסתער, כמעט ודרס
בחורה אחת שדידתה עד כה על קביה והגיחה ללא כל התראה מוקדמת
מאחד הפרוזדורים המסתעפים.
ברגע האחרון, כשהוא מונע את הטחתה הכאובה אל הקיר הסמוך, הטה
צביקה את עצמו על הצד וחלף על פניה כחוט השערה, מספיק לזהות
פנים מוכרות, פניה של נירית.
היא עצרה בבהלה, מייצבת את עצמה בקושי על רגלה הבריאה וזוג
רגלי העץ הנוספות.
רגלה השמאלית הייתה חבושה במעטפת עצומה של תחבושת לבנה, מקבעת
את הרגל שנקעה אותו יום.

"כמעט הרגת...זה אתה! שלום שמן". למרבה הפלא, היא חייכה.
"אני שמח לשמוע שגם את התגעגעת אליי, נכה". צביקה נשם במהירות,
מפצה את גופו על המאמץ הגופני הכביר. הליכה.
"לא גם.  אתה אולי התגעגעת, לא אני". היא עדיין חייכה, מתקנת
את עמידתה בקפיצות מגוחכות.
"אני שמח לראות שלפחות התחלת לשמור על הלשון", הוא גיחך, "הסקת
מסקנות והפקת לקחים".
"הלקח היחיד שלמדתי זה שלא רצים עם עקבים, ושלפעמים עדיף לחכות
לאוטובוס הבא".
"אהה, אבל אז לא היית פוגשת את אהבת חייך". צביקה הביט בפניה
המאדימים. מובכת? מתביישת? ואם כן, האם  בגלל העובדה שיצור
מכוער ושמן התחיל אתה בפומבי, או שמא תגובה בלתי רצונית
ואוטומטית אצל יצור עדין ומתוק שכמותה לקבלת מחמאות? צביקה
שוטט כעת בארץ לא נודעת, מנווט בעלטה, מגשש כעיוור. נשים.
"תקשיב, ממש קשה לי לעמוד ככה, אכפת לך אם נתקדם לאיזה מקום
שאפשר לשבת בו? תספר לי מה אתה עושה פה".
בלוטה זעירה ומנוונת, כזו שהייתה על סף פרישה לגמלאות, החלה
לפתע לשטוף את גופו של צביקה בכמויות אדרנלין שהיו ללא ספק
מזכות אותו במדליה אולימפית, אם רק היה משתתף באחת כזו.
ליבו העצום, שנהנה עד כה מהמנוחה שזכה לה לאחר ההליכה המאומצת,
איים כעת לשבור את עצמות החזה שהגנו עליו.
לצערו של צביקה, בלוטות נוספות, שלא היו זעירות כלל וכלל, וגם
לא חשבו על פרישה, החלו להזרים על גופו יובלי זיעה דקים אך
סדירים, יובלים שיהפכו עד מהרה לנחלים ואז לנהרות. הדגמה חיה
לשיעורי גיאוגרפיה.
"תקשיבי טוב, אני מת לדבר אתך, אני משתוקק לדבר אתך...ואני גם
מת לדבר אתך. אבל אני חייב, פשוט חייב לעוף כרגע לאיפה שהוא.
אני, זאת אומרת, את רוצה מספר או משהו, או שאני אקח את שלך,
זותומרת, אם לא אז.."   "יש לך עט?", היא קטעה אותו. יש דברים
שהן עושות הכי טוב, חשב צביקה. הוא ניגב זיעה ממצחו.
הוא הסיר מכתפו את תיק הגב הנצחי אותו נשא לכל מקום, פתח את
התא הקדמי ושלף עט.
"צריכה גם דף?", שאל בשקיקה. ככה אנחנו נדיבים.
"תן לי את היד", פקדה. הוא הושיט את ידו נבוך, חוזה את העתיד
המיידי ומבין שהמספרים שיכתבו שם ימחו תוך שניות על ידי נוזלי
גופו המלוחים. "עדיף דף, תאמיני לי".
היא הביטה רצינית בעיניו.
"תגיד צביקה, אתה מאמין בגורל?"
הוא כמעט וירה בה צרור ציני קטן, כוחו של הרגל, אבל אז עצר את
עצמו.
"אני.. לא יודע מה להגיד לך. למה?".
"תעצום את העיניים". צביקה חש מבוכה עצומה אך ציית.
היא כתבה עם העט על כף ידו.
צביקה הצטמרר נוכח מגע ידה העדין בידו הענקית והמגושמת, הוא
קיווה שהזמן יקפא ושהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
כשסיימה פקח את עיניו.
היא חייכה אליו חיוך מקסים.
"אני מאמינה בגורל. אני רוצה שתחכה עד שתגיע הביתה, ואז תבדוק.
אם המספר יישאר, תתקשר. אם לא - אז כנראה שלא. אני יכולה לבטוח
בך?".
צביקה לא הבין למה המשחקים האלה, אבל כנראה שזאת עוד צפרדע
שהוא יצטרך לבלוע, בדרך להיות נסיך. למרות הכל, הוא עדיין חש
מאושר. ולא, הוא לא יבגוד באמונה.
"את יכולה לסמוך עלי", אמר בחיוך.
הם נפרדו, נבוכים. כל הדרך חזרה צביקה היה מרוכז בידו, נזהר לא
לקמוץ אותה לאגרוף, לא למרוח את הכיתוב,  משתדל לאוורר אותה
ככל הניתן. האמת, הוא חש די טיפשי. זאת אומרת, למה לחסל מראש
את הסיכוי למשהו נחמד, אולי טוב באמת, בגלל זיעה?
מבחני אמון? מה נראה לה, שהוא אחד שקופץ ממיטה למיטה? הוא היה
מודע טוב מאד למראהו. צביקה לא נראה כמו אחד שמתפרפר או בוגד.
למען האמת, הוא גם לא ממש נראה כמו אחד שקופץ.
הוא נראה כמו אחד שיהיה אסיר תודה על כך שמישהי מוכנה בסוף
היום להיכנס לאותה מיטה אתו.
הוא לא העז לחשוב על זה. הוא לא הפסיק לחשוב על זה.
בדרך, באוטובוס, חלם בהקיץ על אלף דברים מופלאים, סצינות שהכיר
רק משמועות, סיטואציות שלא האמין כי יחווה בעצמו.
זה באמת קורה? יכול להיות שיש אנשים כאלה, שרואים מעבר
למראה, שמייחסים חשיבות אמיתית לאופי, לא ליופי?, אנשים
שיכולים להתאהב באדם בזכות היותו מבריק ומיוחד ולא סתם סקסי?
כנראה. כנראה שכן. כנראה שישנם כאלה, מופלאים באמת, רגישים
באמת, אנשים שצביקה לא ראה עד היום, לא ספר עד היום, אנשים עם
מידת הרגישות המתאימה, אנשים שעד היום היו זוכים ממנו למנת
ציניות ולעג שכזו שפשוט העדיפו לשמור מרחק. הוא יכול להאשים
אותם?
הוא חייב להשתנות. הוא מסוגל להשתנות והוא חש כיצד הוא משתנה
ממש עכשיו.
נירית. איזה שם יפה. היא תהיה מאושרת, זה בטוח. הוא יעשה אותה
מאושרת.

כשירד בתחנה כמעט רץ לביתו. כמו ילד. כל הדרך מתפלל שהמספר
נותר, מבטיח לאלוהים אמונה עיוורת עד יום מותו, אם רק יעשה עמו
חסד קטן.
הוא הגיע לביתו וסגר את הדלת מאחוריו.
זה היה יום קשה ללבו של צביקה. מאמץ, אדרנלין, ריגוש ופחד. הוא
לקח נשימה עמוקה והביט בידו.
הכיתוב עוד היה שם, מעט מרוח אך עדין ברור וקריא, כחול על גבי
אדם.
חומות נבנו שנית, מחסומים נסגרו בחבטה.
בוסר הא?, בת אלף-זונות.
Dream on. כך היה כתוב. ככה אנחנו.