"היי" היא עמדה בכניסה לחדר, כנראה חיכתה שם כמה זמן עד
שהתעוררתי.
לא תיארתי לעצמי שאני אקבל מבקרים כל כך מוקדם, אבל כך היה.

היא התקדמה לעבר המיטה שלי והתיישבה על כיסא שהיה שם ליד.
הסתכלה על פרק היד השמאלית שלי ואז עליי עוד פעם. שתקה וכיווצה
את השפתיים שלה - תנועה שידעתי שאומרת שהיא מתאפקת שלא לבכות.
הסתכלתי עליה - ידעתי שאם אני רוצה שתתפתח שיחה כלשהיא אני
אצטרך להיות זאת שתתחיל אותה, אבל לא ידעתי אם אני רוצה שתהיה
אחת כזאת.
היא לא הסתכלה - היא בהתה - מעניין מה היא חושבת עכשיו. היא
הייתה היחידה שידעה. אני בעצמי סיפרתי לה. היא התחילה לעשות
הרבה שטויות באותו זמן, מהסוג שלא היה אופייני לה, ובמקביל היא
התרחקה ממני מאוד. פעם, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. ידעתי,
שאני צריכה לעשות משהו, משהו קיצוני. את צריכה להקריב את עצמך,
אמרתי לעצמי - את צריכה לזעזע אותה. זהו הערך שלך בתור חברה,
שיכנעתי את עצמי, ובוקר אחד, כשהיינו רק שתיינו לבד, אני הראתי
לה הסימנים על הזרוע שלי. "שריטות" אמרתי, והיא אמרה
"שריטות... כאן - צלקות" והיא הצביעה לכיוון הלב שלי ובכתה.
זה לא עזר. היא לא דיברה איתי ממש מאז, ונראה היה שהמצב לא
משתפר באופן כלשהוא, בכלל, ואולי אפילו ההיפך.
ואני חשפתי את עצמי לחינם. הייתי פגיעה מאוד, וכועסת מאוד.
וחסרת אונים.
חברה משותפת שלנו אמרה לה שהיא בורחת ממני כדיי לברוח מעצמה,
והיא שאלה אותה למה זה דבר רע. היא הייתה מאוד טיפשה, בעיקר
יחסית לבן אדם חכם כל כך.

ועכשיו היא ישבה שם לפני ושתקה.
פעם, ממזמן, יכולנו לשבת שעות ולשתוק וזה לא היה מפריע לנו
בכלל. הסתפקנו בעובדה שהיינו אחת עם השניה, ולא הרגשנו צורך
להעיב את המצב בשיחה כלשהיא. לפעמים, לא חייבים לדבר כל הזמן.
אבל עכשיו, זה לא היה ככה. והיא ישבה ושתקה, בוהה איפהשהוא בין
הפנים שלי, הזרוע שלי, והרגליים שלה.
"אז מה נשמע?" אמרתי, מודעת לחלוטין לעובדה שזה כנראה הדבר הכי
מטומטם שיכולתי להגיד באותו רגע. היא ציחקקה קצת, ונסתה לעצור
את עצמה, דבר שגרם לה לחרחר. "אה, בסדר." היא אמרה בשקט נימוסי
שלא היה מתאים לה.
"לא היית צריכה לעשות את זה" היא לחשה מבלי להסתכל עליי.
לא? - מי את שתגידי לי מה אני צריכה לעשות ומה לא, חשבתי. נראה
שלא הייתי מסוגלת באותם רגעים למחשבות עמוקות או משמעותיות
במיוחד.
היא העלתה שוב את הראש שלה, ואמרה לי  את מה שהיא שיערה לעצמה
שאני ארצה לדעת "לא כולם יודעים. רק אני והילה. אני ניחשתי
לבד, והיא פשוט דאגה נורא והייתי חייבת לספר לה. לשאר לא
סיפרנו." היא השפילה את הראש שוב..
היסתכלתי עליה במבט שאני משערת שהיא יכלה לפרש כמאוד ביקורתי,
אם היא היתה מסתכלת.
האם את באמת משערת לעצמך שלאדם שמגיע למצב כזה איכפת בכלל
מדברים כאלו?
את לא חושבת שאם הייתי מצליחה הם היו יודעים בכל מקרה?
"אבל כולם דואגים לך, באמת. ההורים שלך אמרו להם שאת אצל דודה
שלך. אבל הם נורא מתגעגעים, שואלים מתיי את חוזרת". מעניין איך
הם היו מתנהגים בלוויה שלי, התאפקתי מלהגיד.
ואז הייתה עוד פעם שתיקה. אני מניחה שהיא ציפתה שאני אגיב
איכשהוא, אבל אני לא הרגשתי שום רצון לשום דבר כזה.
היא התנשמה עמוקות. הסתכלתי מסביב - אולי היא חושבת שהיא באה
לבדיקה אצל רופא. מדהימה אותי היכולת שלי לשעשע את עצמי באופן
מטומטם גם במצבים הכי לא ראויים.
"את לא השארת מכתב" היא אמרה מהר ובלעה רוק, כאילו היא חשבה
שאם היא תנסה להגיד את זה נורמאלי היא לא תצליח לסיים."נכון"
אמרתי גם אני מהר ובשקט. פתאום שמתי לב שגם אני מתנשמת.
"זה לא כל כך מתאים לך. דוקא תיארתי לעצמי שתשאירי. הריי את
תמיד אוהבת להשמיע לכולם בדיוק מה את חושבת והכל, וזה לא מתאים
לך להעלם מבלי איזה מסר אחרון ונעלה שכזה." היא חצי חייכה בחלק
האחרון של המשפט. האם את צוחקת עליי? "נו, טוב" אמרתי במן
רצינות אדישה מפתיעה במקצת" אולי בגלל זה נשארתי בסוף"
נאנחתי.
"זה לא מצחיק"
"באמת?"
"-"
"אני דווקא חושבת שזה נורא נורא מצחיק. זה ממש סיטקום. מערכון
של החמישייה הקאמרית, של הקומדי סטור."
"תפסיקי עם זה. אני פשוט לא מבינה אותך לפעמים. זה כאילו את
מישהו אחר. כאילו את אפילו לא מכירה את עצמך."
"את מכירה את עצמך?" שאלתי "אני מכירה אותך."
היא התחילה לבכות קצת בשקט " אז אולי את יכולה להסביר איך
הגעתי לכאן" היא הצביעה בעיניה על החדר הירקרק מסביבנו, עם
הריח הדחוס של תרופות והמכשירים המוכרים כל כך, שלא נראים
במציאות פוטוגניים כמו בטלוויזיה.
בחנתי אותה - העיניים הרטובות שלה עדיין נראו לי ריקות. היא
השתנתה, נאלצתי להודות בפניי עצמי, ואין כבר מה לעשות. "את לא
הגעת לכאן - אני הגעתי לכאן. את רק מבקרת וברגע שהזמן שהוקצב
לך ייגמר את תלכי מכאן"
זה היה דבר אכזרי להגיד. זה לא היה הוגן, העובדה היא שהיא כן
הייתה שם. צפיתי ממנה להתעצבן ולעזוב, אבל במקום זה היא תפסה
לי את הזרוע. היא החזיקה חזק, והפצעים שלי שרפו וכאבו נורא -
אבל היא המשיכה להחזיק.
"אבל את תצאי מכאן, את יודעת. את יודעת? - כי אני כן יודעת. את
תצאי מכאן, ומכל זה, ובסוף כן יהיה לך טוב..."
היא דיברה ברגשנות מרובה, ואני נמצאתי במצב די רגשני גם ככה
"ואני כן אשאר כאן, כי אני זאת שבאתי לכאן והבאתי אותך איתי"
היא נראתה מאוד נרגשת ומבולבלת.
"אני עושה דברים בעצמי, ולא הכל קשור אלייך" הכוונה שלי במשפט
הייתה טובה, אבל נדמה היה לי שהוא יצא בצורה מאוד קרה ואכזרית.
זה לא יפה מצידי, חשבתי, אבל מצד שני - מה זה בכלל משנה.
"את חושבת", פתאום שאלתי "שאנשים כאלה באמת הולכים אוטומטית
לגיהנום? כי אני ניסיתי מצד אחד - אבל בכל זאת בסוף יצא כאילו
אני לא עשיתי את זה, אז מעניין איך זה נחשב לי בסוף". זאת היתה
שאלה הזויה, אבל גם אני וגם היא היינו אנשים מהסוג הדי הזוי,
ורק הסיטואציה גרמה לחוסר ההתאמה הברור שהורגש באוויר.
"אני לא חושבת שהם הולכים לגיהנום. ואני לא חושבת שאת אי פעם
תגיעי לגיהנום." כי אני כבר שם? תהיתי לעצמי.
העניין הוא, אני יודעת שהיא לא מאמינה בזה באמת. היא הפסיקה
להאמין בפחות או יותר כל דבר בשנה וחצי האחרונות, והמילים שלה,
גם אם הן באו מכוונות טובות, היו בשבילי ריקות לחלוטין מתוכן
וממשמעות.
"באמת." היא הרימה את הראש והסתכלה ישירות אל העיניים שלי. האם
את שומעת את המחשבות שלי?
"תראי, זה עוד לא היה לי אף פעם, את יודעת, לא ככה. אני לא
יודעת מה ישתנה ואיך, אבל אני באמת רוצה. אני באמת באמת רוצה.
את יודעת שכל פעם שחשבתי עלייך אני התחלתי לבכות? את לא
יודעת... את לא יודעת כמה זה קשה בשבילי גם ככה, ואיתך..."
האחות נעמדה בדלת רומזת את מה שידענו כבר שתינו - הזמן שלנו
ביחד עומד להיגמר.
היא נעמדה ואמרה "אני אבוא לבקר אותך שוב, אוקי?" היא הסתכלה
עליי, על היציאה, ושוב עליי "אז ביי".
"ביי" נדמה לי שאמרתי, אם הצלחתי בכלל להזיז את השפתיים.
היא יצאה והאחות נכנסה, מחייכת אליי חיוך של חצי רחמים וחצי
סימפטיה.
אני אף פעם לא יכולתי לעבוד בבית חולים. הרגשתי את הגושים
עולים לאט לאט בגרון שלי, ואת העיניים מתנפחות.
"תגידי," כיווצתי את הפנים שלי והרמתי את עיניי לעברה - היא
הסתכלה אליי בחזרה, "זה הולך להשאיר צלקת?"
"שריטה" היא חייכה קלות, "צלקת - כאן" והיא הצביעה לעבר הלב
שלי.